ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – תיקון הברית

אחד מן הנושאים בהם עוסק רבי נחמן באופן מיוחד, במגוון זוויות התייחסות, הוא נושא "תיקון הברית". במילים פשוטות אפשר להגדיר את ה"ברית" כמקור של ההתקשרות בין האדם לבין הדברים המצויים מחוץ לו. התקשרות זו נעשית בכמה רמות ומישורים, ברמה הבסיסית ביותר "תיקון הברית" הינו התיקון של חטאי התאווה הידועה, הניאוף, אך במהלך השיעור נראה שתיקון הברית הינו בעל משמעות וערך הרבה יותר רחבים ועמוקים מאשר רק השמירה על התקשרות נכונה.

אנו נלמד את תורה פ"ג בליקוטי מוהר"ן תניינא שהיא, כפי שכתוב בראשה, "לשון רבינו", זאת אומרת שזו תורה שנכתבה ע"י ר' נחמן בעצמו (בניגוד לרוב ליקוטי מוהר"ן שנוצרו ע"י עיבוד של ר' נתן מנעמרוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן ומפיץ תורתו).

"ע"י תיקון הברית שהוא קשת, יכול להוציא החצים, שהיא התפילה, שהוא חי ברכן דצלותא שהם תלת ווים, בחינת חצים, ומקומם בברית, בבחינת (תהלים פ"ט) "ובריתי נאמנת לו". אמונה זה בחינת תפילה, בבחינת (שמות י"ז) "ויהי ידיו אמונה". ואז התחלת צמיחת קרן משיח בבחינת (תהלים קל"ב) "אצמיח קרן דוד" בבחינת (חבקוק ג') "קרנים מידו לו". ידו זו בחינת תפילה, ותפילות הם שלושה, כי כלליות משיח באבות, היינו משיח שהוא הדבור, שבו מתפלל, בחינת משיח אילמים, והם מאש מים ורוח" (ליקו"מ תניינא, תורה פ"ג)

רבי נחמן פותח את דבריו באמירה "שע"י תיקון הברית שהוא קשת יכול להוציא החצים שהיא התפילה", תיקון הברית נמשל לקשת והתפילה לחיצים שלה. עצם ההשוואה של רבי נחמן בין תיקון הברית לבין קשת כבר מעוררת אצלנו מחשבה עמוקה על מהות תיקון הברית. תיקון הברית, בעצם הגדרתו, יוצר באדם סוג מסוים של מתח, בדומה לקשת הנמתחת, אולם במקביל יש בו אלמנט חיובי שכן דווקא מתח זה יכול לשלח את החץ למרחקים.

ונסביר את הדברים. בשמירת הברית האדם צריך לשמור על הפנימי, על המהותי, על העמוק, על הנצחי, על האחד, על הנכון, על הישר, מפני הפיתוי והרצון להתקשר אל הזמין, אל החיצוני, אל החולף אל הגלוי ואל הקל. ממילא, שמירת הברית יוצרת סוג מסוים של מתח, בין עצם הצורך בהתקשרות לבין החובה לשמור על ההתקשרות בטהרתה, לשמור על הפנימי על אף שהוא נסתר. אולם, מתברר שהמתח הזה הוא מתח פורה במידה והוא מצליח לבוא לידי פורקן בתפילה. לאור זאת, ברור מדוע מכנה רבי נחמן את התפילה כחץ, משום שעל ידי העובדה שהאדם מצליח למתוח את עצמו, דהיינו להישמר מהתקשרות חיצונית, הוא יוצר אצל עצמו מתח – שהוא עצמו יוצר תנופה המאפשרת לתפילה להגיע רחוק.

התפילה היא, אם כן, חץ שלוח. רבי נחמן משווה את התפילה לחץ משום שהתפילה באה לעורר אצל האדם את התודעה שהוא "חצי", שהוא לא כל התמונה כולה. את התודעה הזו מזכירים דרשנים רבים לגבי מצוות מחצית השקל, שמטרת נתינת מחצית השקל על ידי האדם הוא כדי להראות לו שהוא חצי. כך, אומר ר' נחמן, גם בתפילה יש הכרה של האדם שהוא לא הכל, שהוא חצי בלבד – ועל כן הוא נזקק ותלוי ב"חצי השני", ועל כן הוא צריך לפנות אליו בתפילה. תודעה זו, של ההבנה כי אני לא שלם אלא חצי, יוצרת הרגשה של צורך עמוק בהתקשרות, צורך עמוק בהשלמה וממילא הכרה בהזדקקות האדם אל מה שמחוצה לו.

חז"ל אומרים ש"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א', פסוק י"ג ד"ה ונתתי"), ור' נחמן דורש (עיין לקוטי מוהר"ן קמא קמ"ה) כאילו כתוב "חיצי תאוותו בידו". רבי נחמן, אם כן, קושר בין החץ לבין החצי ( חצי = חיצי). כיצד? משום שהתאווה היא אותו מקום בו האדם מסרב לקבל את זה שהוא חצי, ומנסה בעצמו להשלים את החצי השני. התאווה היא, אם כן, מצב בו האדם מנסה בכח לייצר את החצי השני, מקום בו האדם מסרב לקבל את העובדה שהוא חצי, ומנסה לייצר את ההתקשרות הזו מעצמו -  במקום לחכות לנכון ולאמיתי שיבוא.

רבי נחמן מלמד אותנו כי אותו המקום בו האדם מוכן להכיר בזה שהוא חצי, הכרה שיוצרת מתח פנימי כפי שתיארנו, הוא המקום שיכול לבוא לידי ביטוי בתפילה. המתח אף ייתן לתפילה כוח להגיע רחוק כחץ שלוח, כח לחלוף על פני הזמין, המיידי, הנוכח והגלוי בעקבות ההכרה הפנימית שאני חצי ובתפילה ובבקשה להשלמה.

אם כן, עניינה של התפילה מתחיל במקום בו האדם יודע שהוא חצי ומכיר בזה שהחצי השני לא נמצא אצלו - וממילא הוא מתפלל להשלמה. לאור זאת, התפילה היא ביטוי של הזדקקות, של הכרה שחסר לי משהו, שאני זקוק למשהו, שאני מבקש השלמה שאני יודע שאינה נמצאת אצלי.

אכן, בשביל שתהיה ברית צריך הרבה אמונה, כפי שמדגיש רבי נחמן על פי הפסוק "ובריתי נאמנת לו" (תהלים פ"ט), בשביל שהאדם ישמור את ההתקשרות שלו אל הפנימי, אל הנסתר ואל העמוק, מוכרח הוא שתהיה לו אמונה (ראה בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ל"א, שכותב על פי הפסוק הזה ש"אין קיום אמונה אלא על ידי בחינת ברית"). כך ממשיך רבי נחמן בתורה בה אנו עוסקים ואומר:

"אמונה זה בחינת תפילה, בבחינת (שמות י"ז) ובריתי נאמנת לו"

האמונה, אומר רבי נחמן, היא תחושה ממשית. אמונה זו תפילה! דבר זה הוא הרבה יותר מאשר מפגש ביני לבינך – אמונה זו הזדקקות, תחושה של תלות ממשית – זו תפילה לריבונו של עולם.

ממשיך רבי נחמן ומסביר שזה בחינת "ויהי ידיו אמונה" (שמות י"ז, י"ב), שנאמר על משה רבינו. על פי דבריו האמונה שנאמרה על משה היא בעצם תפילה, אך יש להסביר מדוע משתמש הכתוב בלשון אמונה ולא באחת מלשונות התפילה. על מנת להבין זאת, נעזר בתורה קצרה ויפה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן בה הוא כותב:

"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. כי יש כמה מיני אמונה, יש אמונה שהוא רק בלב, והעקר שצריך להיות לאדם אמונה כל כך, עד שיתפשט בכל האברים... וזה שכתוב במשה ויהי ידיו אמונה, שהיה לו אמונה כל כך גדולה, עד שנתפשט בכל האיברים, שאפילו בידיו היה אמונה כל כך גדולה..." (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה צ"א)

רבי נחמן מסביר ש"ויהי ידיו אמונה" מלמדינו שהאמונה הנעלה ביותר היא זו שמגיעה גם לידיים. האמונה איננה רק משהו שאני חושב, איננה אפילו רק משהו שאני מרגיש, אלא אמונה היא דבר שאני עושה. לחשוב דבר מסוים זו השקפת עולם אך זו איננה אמונה, להרגיש – גם זו איננה אמונה, שכן הרגש נשאר בסופו של דבר בתוככי עצמו. אמונה זה משהו שמקים אותך, שמנער אותך, שמזיז אותך ושמוציא אותך מגדרך, אמונה היא דבר שמפעיל אותך, שמגיע עד לידיים!

בתורה שלנו אומר לנו רבי נחמן שכשהאמונה מגיעה עד לידיים זו התפילה. כל עוד האמונה לא הגיעה לידיים, למקום של הגוף, של המעשה, האדם לא מרגיש את ההזדקקות, הוא איננו חש שהוא באמת חצי, שהוא באמת לא שלם. רק כשהאדם מרגיש את ההזדקקות הזו של הבשר, הוא מרגיש ששם הוא קורא לקב"ה. כשהאמונה מגיעה לידיים, כשהאמונה מגיעה למקום המעשי המוחשי, כשהאדם מרגיש בידיים שלו, בבשר שלו ובמעשים שלו את האמונה, משם הוא מרגיש את ההזדקקות המוחשית להשלמה מבחוץ, לחצי השני, לתפילה לקב"ה. לכן התפילה היא מקום כל כך מוחשי, כל כך מעשי, כל כך יומיומי, כל כך נוכח, דווקא לשם האמונה צריכה להגיע.

זהו עצם תיקון הברית, המקום בו הפנימי, הנסתר, העמוק והרוחני הופך להיות ממשי, מוחשי, קשור אלי, עד כדי כך שאני קנאי לו. זה השלב בו אני מרגיש את הצורך העמוק שההתקשרות הרציפה שלי במציאות תהיה אליו, שאני מבין שהמציאות היומיומית החיצונית לא יכולה לקדם אותי, שאני חש סירוב פנימי לקבל את החצי השני ממה שהוא רק על פני השטח, כשאני יודע, עמוק בפנים, שהעולם הזה לא יכול לספק לי את החסר לי באמת - כשאני מגיע להכרה ששום דבר אחר לא מסוגל לגרום לי להגיע לשלמות. למרות שאני צורך אותו כל הזמן החצי השני באמת, בעומק, לא נמצא פה אלא במקום אחר, במקום פנימי ואינטימי שבשבילו צריך לכרות ברית.

ברית זו נכרתת על ידי התפילה, על ידי המקום שהאדם בעומק נפשו ופנימיותו פונה אל הנסתר, אל מה שמעבר למוחש ולגלוי, שעל ידי אותו המקום הוא מעורר בתוכו את נקודת הברית, את מקום ההשלמה שכה חסירה לו.

ראינו את מה שהאדם עובר כשהוא צריך לתקן את הברית. תיקון הברית זו קשת, זה קושי, זה מתח פנימי, דרך תאוות ודרך הרגשה של התפזרות ושל הליכה לאיבוד. כל הפיתויים וההרגשות הללו יכולים לבוא לפתחו של האדם כשהוא נמצא בניסיון של תיקון הברית. על מנת לזכות לקרן האור, לתודעה של תקווה, למקום של יכולת לצאת מגדר הרגיל על מנת לשמור על נקודת הברית משום שהיא אינטימית ויש בין האדם לבינה ברית – האדם צריך להתחזק בתפילה.

כל אחד כפי מידתו וכפי מקומו, יודע בדיוק עד לאן הקשת שלו מגיעה ויודע איפה הוא צריך לתקן, להתגבר. ככל שהאדם מתקן יותר את הברית שלו ככה החץ שיוצא ממנו יותר שלוח, מגיע יותר רחוק, וכן ככל שהאדם מתחזק בתפילה, שולח את חצי תפילתו רחוק יותר מאירה לו ממרום קרן אור, קרן של משיח, קרן של תקווה, להאיר לו ולחזק אותו בדרך המפותלת של תיקון הברית.

בכל המצבים, בכל המקומות בהם האדם יודע שקיים הפיתוי להתקשר ולהשתלם במצוי, ביש, במיידי, בקל ובכל התאוות שלידו, אם יש לאדם את התקווה הזו, הוא יכול לשמור על ההתקשרות הזו אל הישר והנכון בלי להתבלבל או ללכת לאיבוד, הוא יכול להיות מקושר לחי העולמים. 

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il