"ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כט,יח). '"אעבדך שבע שנים" - (ב"ר) הם ימים אחדים שאמרה לו אמו "וישבת עמו ימים אחדים". ותדע שכן הוא, שהרי כתיב "ויהיו בעיניו כימים אחדים”' (רש"י). רש"י מביא את דברי חז"ל במדרש: '"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל”, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּזִי, נֶאֱמַר כָּאן "אֲחָדִים" (בראשית כז, מד): "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים”, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "אֲחָדִים”, מַה כָּאן שֶׁבַע שָׁנִים אַף לְהַלָּן שֶׁבַע שָׁנִים' (ב"ר ע,יז). '"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ, וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים" (בראשית כז, מג מד), כְּתִיב (בראשית כט, כ): "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים”, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּזִי: נֶאֱמַר כָּאן "אֲחָדִים" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "אֲחָדִים”, מַה לְּהַלָּן "אֲחָדִים" שֶׁבַע שָׁנִים, אַף "אֲחָדִים" שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן שֶׁבַע שָׁנִים' (ב"ר סז,י). בפשטות בא לומר בזה שמה שרבקה אמרה ליעקב התגלה במעשיו, שבכך עשה כמצוות אמו. אולם נראה שיש כאן יותר עומק, שמדוע יעקב התנדב לשלם בשבע שנים, הרי אולי יכל לעבוד פחות בשביל לקבל את רחל? לכן באים חז"ל ורש"י מביאם לומר שזה היה טעמו של יעקב, שעשה בכך את מצוות אמו. ש"ימים" בתורה מתפרש לפעמים גם כשנים (כגון: '"ימים" – שנה, כמו (ויקרא כה) "ימים תהיה גאולתו"' וכו' [רש"י; בראשית כד,נה]), ואמרה "ימים אחדים" משמע כל זמן שנקרא באותה קבוצה, אחדים שמאוחדים באותה קבוצה, אבל מעבר לשבע שנים זה כבר עובר לשמיטה חדשה, ממילא מה שאמרה לו ימים אחדים בזה ציותה לו ברוה"ק שיהיה שבע שנים בשביל תשלום לקיחת רחל, ולכן כך הציע יעקב ללבן. נראה גם כמעבר לזה, ששמיטה זהו גילוי תורה בעולם המעשה, שעובד שש שנים ובשביעי מתמסר לתורה (וכך עשה יעקב, שלפרנסתו עבד רק שש שנים לפני שברח מלבן), שבזה מראה את גילוי הקדושה והתורה בעולם, שלזה ירד ללבן לקחת אשה להקים את בנ”י מקבלי התורה ומקדשי העולם, ולכן רמז זאת בשמיטה. ובפרט שירד לשם כך לחו”ל, ולכן במעשיו הדגיש את גילוי קדושת א”י ואהבתו אליה, שלכן מגלה את המצאותו שם כדי לקחת אשה, כאישור שמותר לצאת לשם כך מא”י (רמב"ם; הל' מלכים ה,ט), אבל עדיין מחובר לארץ בכל כוחו ורצונו (כגילוי שלא יצא סתם מהארץ בשל חוסר באהבתה), ולכן מגלה במעשיו גילוי של מעלת א”י הקדושה כמתגלה בשמיטה. עוד מובא בחז”ל: '"ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים" – כנגד ימי השבוע' (לקח טוב). נראה שהדימוי לשבוע זה כרמז שבא להקים את בנ”י שמגלים בעולם את מלכות ה' שברא את העולם, כמתגלה בשבת, וזה דבר ששייך דווקא בישראל (שגוי ששבת חייב מיתה), לכן רמז במעשיו שזיווגו זה להקמת בנ”י. בפרשנים מצאנו עוד הסברים: '"אעבדך שבע שנים" – צדיק זה יכוין תמיד להכניע עצמו שבע, וגם בהשתחויתו לאחיו שבע פעמים, והוא סוד (משלי כד) "שבע יפול צדיק וקם" אחרי נפלו; ואולי שנתן שוויה במה ששעבד עצמו ז׳ שנים שהוא יותר מכדי שני עבד עברי' (אור החיים). '"אעבדך שבע שנים" – יתכן שהרחיב הזמן כ״כ, כדי שתשלים רחל י״ב שנה ויום אחד ותהיה ראויה להריון כי קטנה היתה בת חמש שנים כשבאה עם הצאן ולא היתה עתה ראויה לאיש כלל, ואע״פ שהיא ראויה לביאה מ״מ לא היה רוצה להיות עמה עד מלאת הימים שתהיה ראויה לבנים' וכו' (הכתב והקבלה). וכבר הקדימו הטור: ' … ואמר שבע שנים כי אולי קטנה היתה ולא היתה ראויה לאיש עד אחר ז׳ שנים' (הטור הארוך). 'למה הבטיח תיכף עבודת ז׳ שנים והלא לבן היה מתרצה בפחות מזה כמ״ש "טוב תתי אותה לך”? … "ויאמר" – מכל אלה הטעמים אמר "אעבדך שבע שנים”, למשל שחשב בדעתו שרחל מצד שהיא יפ״ת ושאוהב אותה צריך לעבוד ג׳ שנים, וכדי שלא יתנה עמו שיקח גם את לאה עמה צריך עוד שתי שנים וכל זה נכלל במ״ש "ברחל בתך”, ומצד שיתן לו הצעירה לפני הבכירה ולא יצטרך להמתין יעבוד עוד שתי שנים, ועז״א "בתך הקטנה"' וכו' (מלבי"ם). אולי אפשר לומר עוד, שיעקב נטמן י"ד שנה בבית המדרש של עבר לקראת ירידתו ללבן (מגילה יז,א), כדי להתחזק בחיבור לתורה כדי שלא להתקלקל אצל לבן, לכן כנגד זה אמר שבע שנים שזה חצי מי”ד שנים, כעין גילוי שכח התורה שבו כפול מכח גילוי לבן הרשע בשכנותו, וכך יכול לעמוד נגד טומאתו ולא להתקלקל. אולי גם למד תורה בביהמ"ד של עבר לקראת ירידתו ללקיחת אשה, שכך כעין מתגלה בו האות ה' כנגד התורה (שבה חמשה חומשים – שחמש בגימטריה זה ה'), ולכן עכשיו בא לגלות את האות ז' שמשלים את 12 השבטים, כבא לגלות שהוא בא להוציא את י"ב השבטים ממנו, שלא כרבקה אמו: '"וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי" … רבי הונא אמר: אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים הלואי לא עיברתי מנין "זֶ"ה"' (ב”ר סג,ו). שעכשיו הוא בא בשליחות אמו להקים את בית ישראל, ולכן לגלות את “זה” שחיסרה רבקה, ולכן גילה זאת בחיבור לתורה שלמד (ה) יחד עם גילוי של תשלום ז' שנים בשביל רחל. אולי יעקב בא לרמז שבא להקים את בית ישראל שיקבלו את התורה (שאנו קשורים לתורה במהות נשמתנו), ולכן רמז זאת בשבע שנים כרמז בשבע לשבת (וזה בגילוי של שנים כי לבן לא היה מסתפק בפחות מכמה שנים), שבשבת נתנה תורה: 'בשבת ניתנה תורה לישראל' וכו' (שבת פו,ב); שבזה עשה כמו אליעזר שהביא מתנות לזיווג ברמז למתן תורה: '(בראשית כד, כב): "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ”, כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת. (בראשית כד, כב): "עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם”, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' (ב”ר ס,ו). וכן אצלנו מתגלה קשר בין זיווג ומתן תורה, שהמשמח חתן זוכה לתורה כמתגלה בקולות שבמתן תורה: 'ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר" וגו' "ויהי קול השופר" וגו' "והאלקים יעננו בקול”' (ברכות ו,ב). אולי גם רמז בשבת שבא להקים את בית ישראל שמגלים את שם ה' בעולם, שלא כלבן הרשע, לכן רמז לשבת שבה מגלים את שם ה' בעולם (ששובתים ומראים בזה שה' ברא את העולם), וכן גם בקשר שבין איש ואשה מגלים את שם ה' בעולם: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א); לעומת לבן שרצה להשמיד את ישראל מהעולם כדי לבטל את הופעת שם ה' בעולם ('לבן ביקש לעקור את הכל' [הגדה של פסח]), שכך יעקב פעל כנגדו בגילוי של שבת כרמז לגילוי שכינה במציאות בעולם שנברא (שכך פעל שלבן לא יעקרו מהעולם). אולי גם יעקב פעל נגד לבן וגילויו שרצה לעקור את הכל, ע"י עבודתו שבע שנים (שבכך גילה קדושה בחלק לבן), כרמז להעמדת בנ"י ושמירתם מלבן וגילויו, שזה יתגלה בבלעם שהיה קשור ללבן (שהוא לבן או בנו, תלוי במחלוקת בחז"ל) ורצה להשמיד את ישראל כשבא בלק לשלם לו כדי לגרש את ישראל, שכך עכשיו יעקב פעל לקבוע החלשת כוחו (וזה דרך הממון כמו שבלעם בא בשל הממון), ולכן זה נעשה בגילוי של שבע, כנגד שבלעם הקים שבע מזבחות כדי להכות את בנ"י ע"י שיתגלה כמחליף שלהם מהאבות ('"את שבעת המזבחת" - "שבעה מזבחות ערכתי" אין כתיב כאן, אלא "את שבעת המזבחות”. אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן' וכו' [במדבר כג,ד]). לכן יעקב פועל כאן להקמת ושמירת בנ"י בגילוי מהאבות, כמניעה לגילוי שיוצא מלבן (שזהו הוא או בנו) בשבע להשמדת ישראל. אולי גם יעקב ידע שלבן רוצה להזיקו, ולכן רמז במעשיו שבא מכח שליחותו ע"י יצחק ורבקה, ובגילוי שיהיה מוגן; לכן רמז זאת בשבע שנים, כרמז שבא מכח שנשלח מבאר שבע ע"י יצחק ורבקה (כך שיש לו הגנה של מצוות כיבוד הורים), וכן בשם העיר רמז לברית שעשה יצחק עם אבימלך שלא יזיקו: “ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך. אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה' … וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו … ויקרא אתה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה” (בראשית כו,כח-לג). '"שבעה" – ע"ש הברית' (רש"י). שכך רמז יעקב במעשיו שה' יהיה עמו (כמו שאמרו אבימלך ואנשיו שראו שה' היה עם יצחק) ויתגלה בזה שמירה מנזק מהרשעים (כמו שנשבעו שלא יזיקו ליצחק), שכך ינצל מרעת לבן הארמי הרשע. אולי גם בא יעקב לרמז שהולך להקים את בנ"י, שמקומם זה בא"י בה אנו מגלים את מהותנו לתיקון עולם (שעיקר התורה בא”י [ספרי, “עקב” מג]), ודווקא כאן נעשה מעלת גילוי בנ"י כראוי שנקראים קהל ('אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' [הוריות ג,א]), לכן רמז לחבר את זיווגו להקמת בנ"י, עם גילוי חיבור בנ"י וא"י, שזה מתגלה בשבע, כנגד שבעת העממין ושבעת המינים שנשתבחה בהם א”י, שישוב א"י מתגלה בכיבושה והפרחתה: 'מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא'ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה"' וכו' (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ד). לכן כרמז לכיבושה שלא תהיה ביד אומה אחרת, זה נרמז בשבעת העממין, וכנגד שלא תהיה שממה זה נרמז בשבעת המינים שנשתבחה בהם א"י. אולי אפשר שיעקב חשש מהירידה לגלות מצרים (שידע שירד לגלות ע"פ מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים), ולכן בא לרמז כתיקון בגלות אצל לבן בעניין של עבודה ובקשר לבניו (כתשלום לזיווגו), שידע ברוה"ק שקשור לגילוי של שבע שנים ופרנסה ובניו, שזהו שפרעה חלם על שבע שנים טובות (שפע פרנסה) ושבע רעות (שאז לא יהיה אוכל כפרנסה) וכך יוסף בנו עלה לשלטון כשפתר את חלומו (ונודע ליעקב על יוסף כשירדו בניו בשביל להביא אוכל - כפרנסה), וע"י כך ירד יעקב בכבוד למצרים, ולא בשלשלאות של ברזל: 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"' (שבת פט,ב). (ולבן רימהו וכך עבד פעמיים שבע, כמו שבחלום היה פעמיים שבע). וכרמז לזה, שלבן החליף את רחל בלאה וכך יוסף לא היה בכור, ולכן קינאו בו האחים כשקיבל את הכתנת (שאילו היה הבכור לא היו מקנאים בו כיון שלבכור מגיע יותר), ובעקבות כך מכרו את יוסף וכך ירד למצרים (שכך מסביר היהודי הקדוש את הנאמר “ארמי אבד אבי וירד מצרימה” [דברים כו,ה], שלבן רצה לעקור את הכל ע"י שהחליף את רחל בלאה וכך נגרם שירדו למצרים); כך שזה קשור להסכם זיווגו שנעשה עם לבן. וכן יעקב ירד למצרים כשהיו שבעים נפש, שגם זה נרמז בשבע (גימטריה קטנה של שבעים) כתשלום לזיווגו שמזה התרבה לשבעים נפשותיו בירידה למצרים.