"וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת. ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות. ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים. והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. והיה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים ליחמנה במקלות. ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב. ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים" (בראשית ל,לו-מג). '"הנותרות" - הרעועות שבהן, החולות והעקרות שאינן אלא שירים אותן מסר לו' (רש"י). לכאורה כשקוראים את מעשי יעקב זה נראה כאילו הוא מרמה את לבן, וקשה לומר שיעקב אבינו שהיה צדיק יעשה מעשה רמאות; בפרט שיעקב מוגדר ב"תם" – שאנו מרמה: '"תם" - אינו בקי בכל אלה אלא כלבו כן פיו; מי שאינו חריף לרמות קרוי תם' (רש"י; בראשית כה,כז), כך שודאי שלא היה בא לעשות מעשי רמאות. אז איך אפשר להבין את מעשיו? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות-ב', '”ויעקב איש תם" – האמנם?') שחז"ל והראשונים העמידו כמה הסברים: 'א. יעקב שם את המקלות בצאן ששייך לו, ולכן אין כאן שום הונאה כלפי לבן (אור זרוע, רד"ק). ב. יעקב הניח את המקלות בצאן של לבן, אבל היתה לכך הצדקה כיון שלבן רימה אותו וגזל אותו. יעקב עשה כן רק כדי להציל את מה שלבן תכנן לגנוב ממנו (בעלי התוספות, אור החיים ומלבי"ם). ג. הכל היה ע"י נס ולא בדרך הטבע, הכל רצונו של הקב"ה, ועל פי ציוויו (רמב"ן), וכדי שהנס יחול נתבקש יעקב לעשות פעולה אנושית במקלות (חז”ל)' (ראה שם בהרחבה ופירוט בכל דעה). נראה שרש"י רומז כדעה השניה, שלכן מדגיש שלבן השאיר ליעקב את החולות והעקרות, שזהו כגילוי שבא להזיק ולמנוע מיעקב להצליח בריבוי הצאן. וכן רומז שע"פ חז"ל יש את הדעה השלישית, שלכן מביא: 'ר' הושעיא אומר: המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר וזהו "ויחמנה" וגו'' (רש"י; פס' לח), שזהו שכל הריבוי נעשה בדרך נס ולא טבע. מעבר לעצם העניין שהתורה סיפרה את מה שנעשה עם צאן לבן, שיש בזה כדי ללמדנו איך להתנהג מול הרשעים השקרנים (וכמה שזה מתאים לימנו שהשקר צועק ברחובות, נגד ישראל וגם בתוכנו משקרים ברחובות ובתקשורת, באה התורה ללמדנו איך להתנהג מולם), נראה שיש בזה גם כרמז שיעקב פעל בזה לתיקון עולם, לקבע בעולם מעשה לישראל (מכח מעשה אבות סימן לבנים). כל המעשה כאן נעשה בעקבות שיעקב רצה לחזור לארץ לבית אבותיו לאחר שנולדו לו בניו (בנ"י, למעט בנימין): “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אתך בהן ואלכה כי אתה ידעת את עבדתי אשר עבדתיך. ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך. ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה" וגו' (בראשית ל,כה-כח). שכך רמז בצאן על בנ"י שנקראו צאן ("ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם אדנ'י ה'” [יחזקאל לד,לא]), ואף רמזו חז"ל על הקשר שבין צאן לבן ובנ"י, שדרשו על הפס' שנאמר בסוף: "ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים”: 'רַבִּי לֵוִי אָמַר: שִׁשִּׁים רִבּוֹא כְּלָבִים. רַבָּנָן אָמְרֵי: מֵאָה וְעֶשְׂרִין רִבּוֹא. וְלָא פְּלִיגֵי, מַאן דַּאֲמַר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, לְכָל עֵדֶר וְעֵדֶר חַד כֶּלֶב. מַאן דַּאֲמַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא, לְכָל עֵדֶר תְּרֵין כַּלְבִּין' (ב"ר עג,יא), יוצא שהיו ששים ריבוא עדרים, שזהו כרמז על הדימוי בין הצאן לבנ"י (שמספר בנ”י היסודי הוא ששים ריבוא כיוצאי מצרים). לכן נראה שגילוי ריבוי הצאן שהתרבה ע"י מעשיו, נעשה ע"י שלושה טעמים מדוע זה היה ישר, ולכן מתגלה כבנ"י הישרים (שזהו שמנו ישראל = 'ישר א'ל'). שורש בנ"י זהו האבות, שמהם יצאו בנ"י, לכן כנגדם מכוון יעקב לרבות את הצאן כרמז לריבוי ישראל הקדושים, שאנו צאצאיהם והמשך גילוים בעולם. מיעקב יצאו שבטי בנ"י, שכך נרמז בדעה הראשונה שהמעשים נעשו בצאן שהיו רועים ראובן ושמעון בניו. עשו ניסה להתברך מיצחק ברמאות כאילו מגיעה לו הברכה, זהו כדעה השניה שלבן רימה את יעקב; בנוסף, המעשים נעשו כשהצאן באו לשתות שזהו כרמז ביצחק בבארות, שאנשי פלשתים רבו על הבארות שמצא יצחק ולקחו ממנו ברמאות עד "רחבות" שעליה לא רבו ונשארה של יצחק (בראשית כו,יט-כב), שכך לבן רימה ויעקב פעל כנגדו להצלה, שמה שיוולד ישאר שלו. לאברהם נאמר ללכת לארץ ושם יהיה לו זרע, אע"פ שבדרך הטבע לא היה יכול להוליד כיון שהיה עקר (יבמות סד,א), ובטח שהדרך מפחיתה את הסיכוי לוולד (שממעטת פו"ר [רש"י; בראשית יב,ב]), כך שה' עשה נס לכך שאברהם יוליד את יצחק לזרע המשך – להקמת בנ"י, שזה כדעה השלישית שנעשה נס בצאן, ונעשה ע”פ צו ה'. שכך יעקב כיוון במעשיו לגלות ריבוי בנ"י כצאן ה', כהמשך כח גילוי האבות. בנוסף, יעקב רצה ללכת לארץ ונשאר כדי להתפרנס שכך יוכל לשוב בצורה טובה לארץ, ולכן זה כרמז לנחלת א"י ע"י בנ"י, כצאן ה'. בכיבוש א"י של עולי מצרים באו ע"פ ה' שהוציאם ממצרים בנס ודיבר לבנ"י ע"י משה (שזהו דבר ה' כעין צו המלאך ליעקב; וכן נלחמו יחד עם ארון הברית היוצא למלחמה, כך שזה כגילוי לעין כל שה' מחובר אליהם), וכיבוש הארץ נעשה עם ניסים כהפלת חומות יריחו וכדו', שזהו כדעה שיעקב עשה ע"פ דבר המלאך ובמעשה ניסים. בבית שני חזרנו תחת שלטון פרס ואח"כ מלכות יון, ששלטונם כאן זהו פגיעה בשלטוננו, ולכן נרמז בדעה השניה שלבן פעל להזיק ליעקב. בדורותינו חזרנו לארץ שוממה, שהארץ היתה שממה ועזובה כמעט לחלוטין (שלמעט כמה ערים בכל השאר היה בקושי בדואים נוודים וכל הדרכים היו אדמות עזובות ושממות, כמו שתיארו סופרי מסעות שטיילו בארץ), עד שהתחלנו לחזור ארצה ואז הארץ החלה פורחת ונותנת פירות, בדיוק כמו שמובא בנביא (יחזקאל לו,ח). זה נרמז בדעה הראשונה שיעקב שם בעדרו שלו, שרואים שהארץ רק שלנו, שלא יכלו לחיות ולא חיו כאן אומות אחרות מבלעדינו ("והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה" [ויקרא כו,לב]), ובידנו הארץ פורחת (כמו שפעל יעקב להוציא בכך וולדות). שכך יעקב פעל לקבוע בעולם כח קדושה שיחזק את כוחנו בהגעת ישראל חזרה לארץ.