הפטרת פרשת השבוע כוללת תוכחה קשה, אך בסופה מופיעה בדברי ירמיה נחמה: "הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה" (ירמיה ג, ד).

גם ההפטרה של הפרשה הקודמת הסתימה בנחמה - "כֹּה אָמַר ד' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב).

תקופת הנעורים של עם ישראל במדבר משמשת לירמיה הנביא כנקודת זכות לישראל. חכמי ישראל, בשעות צרה, גם הם מלמדים זאת כזכות על העם. הרמח"ל מוסיף שזה מה שמאפיין את החסיד – שלמרות שהוא מודע למגרעות החוטאים, ולמרות שהוא מקנא לה' מרוב אהבתו לו, עם כל זה הוא עדיין מסוגל ללמד על ישראל זכות.

בוויכוח או בהטפת מוסר אפשר להעביר ביקורת, אבל כשמדובר בתפילה אסור שיהיה אפילו הרהור בלב על העם, אלא אך ורק זכות על העם, רק להתבונן בטוב. צריך ללמוד ליישם את זה. צריך לדעת להפריד בין מקרה שמדברים או מוכיחים מישהו לבין תפילה ופניה כלפי השמים. אל מול ה' אסור לערב, חס וחלילה, אף טענה על עם ישראל, אפילו לא בלב.

אך זה דבר קשה - כיצד ניתן לעשות את ההפרדה הזאת? איך אפשר להפריד בין הביקורת לאהבה? את זה ירמיה הנביא רוצה ללמד אותנו. אליהו הנביא הוכיח רבות את עם ישראל, אך ברגע שקיטרג על עם ישראל לפני ה' - הוא נענש. לעומתו, ירמיהו מוכיח את העם בצורה קשה מאוד, אך כאשר הוא פונה לה' הוא מזכיר רק את הזכויות של ישראל.

ירמיה הנביא מוצא את זכות הנעורים לעם ישראל. כמו זוג שבשעות הקשות נזכר בתקופות היפות, בתקופת הנעורים. כך גם ירמיהו, לאחר שמוכיח את ישראל במילים קשות, פונה אל ה' ומזכיר את ימי הנעורים "אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה". את התקופה הזאת ניתן לסכם בצורה שלילית, אך ירמיה לא עושה זאת, אלא מזכיר רק את חסד הנעורים. זו הדרך שגם עלינו לנקוט.