ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – מעלת התענית

"דַּע שֶׁכְּנֶגֶד כָּל מִינֵי מַחֲלקֶת הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחָנִיּוּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁצָּרִיךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הַכּל בִּכְלַל מַחֲלקֶת, שֶׁעוֹמְדִים וְחוֹלְקִים עָלָיו וְרוֹצִים לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ מַה שֶּׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, וּכְדֵי לְבַטֵּל הַמַּחֲלקֶת מֵאֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁתִּהְיֶה וְלַעֲשֹוֹת שָׁלוֹם, עַל-זֶה צָרִיךְ תַּעֲנִית וְזֶה מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): "מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם", צְדָקָה הוּא בְּחִינַת תַּעֲנִית, כִּי עִקַּר הַתַּעֲנִית הוּא צְדָקָה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ו): 'אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקְתָא', כִּי בְּחִינַת הַמַּחֲלקֶת הוּא רָצוֹן אַחֵר שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ, וּסְגֻלַּת הַתַּעֲנִית אִיתָא בְּזהַר (אַחֲרֵי ס"ח) "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁתֵיכֶם" - 'שֶׁמַּעֲלַת הַתַּעֲנִית לְאַכְנָעָא לִבָּא לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא', שֶׁעַל יְדֵי הַתַּעֲנִית נִכְנָע וְנֶחֱלָשׁ הַלֵּב וְנִתְבַּטֵּל כָּל הָרְצוֹנוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא וְכוּ' וְעַל-כֵּן עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים שֶׁלּא כִּרְצוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב'): 'בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ', וְעַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית כְּבָר נִתְבַּטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, עַל כֵּן נִתְבַּטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, וְנִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם כַּנַּ"ל 'מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם' (ראשׁ-הַשָּׁנָה י"ח:)... כִּי עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית נִבְנֶה קוֹמַת וְחִיּוּת הַשִּׂמְחָה, כִּי מַעֲלַת הַתַּעֲנִית שֶׁמְּעוֹרֵר וּמְחַיֶּה מֵתִים, הַיְנוּ הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ בַּחֹשֶךְ, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת, כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְשָׁךְ עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה בְּזֶה הַיּוֹם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲזַי מְחַיֶּה הַיּוֹם וּמַמְשִׁיךְ לוֹ חִיּוּת וְשֶׁפַע רַב מִלְּמַעְלָה, אַךְ אִם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ מִצְווֹת, אֲזַי אֵינוֹ יוֹרֵד עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה כִּי-אִם בְּצִמְצוּם גָּדוֹל מְאד רַק כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם... וְהָעִקָּר שֶׁעַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית, עַל יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצִיא הַכּחַ שֶׁל כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁעָבַר וּמַכְנִיס אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה', וּמְחַיֶּה כָּל הַיָּמִים הַמֵּתִים שֶׁפָּגַם בָּהֶם כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי-זֶה נִבְנֶה הַשִּׂמְחָה, וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים צ): "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ", 'עִנִּיתָנוּ' לְשׁוֹן תַּעֲנִית, הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה כִּימוֹת הַתַּעֲנִית"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה קעט)

שתי הקדמות: הקדמה אחת היא שר' נחמן הבין מאוד מקרוב בכל הקשור לתעניות. זמן רב היה מתענה משבוע לשבוע – הוא לא היה אוכל במשך כל השבוע עד יום השבת. ר' נחמן היה מוסר את נפשו על התעניות הללו, מתענה ומגיע לחלישות גדולה מאוד עד כדי שכמעט זב מפיו דם ואעפ"כ הוא התעקש מאד להמשיך את התענית.

הקדמה שניה שהיא הפוכה לחלוטין מהראשונה היא שמאז שר' נחמן גילה את ההתבודדות הוא כלל לא המליץ על תעניות, הוא אמר שאם היה יודע את גודל התיקון שיש בהתבודדות, אז הוא לא היה כלל מתענה את כל אותן התעניות. ההתבודדות יכולה לתקן את הכל רק באמצעות הדיבור עם ה'.

ובכל זאת הכיר ר' נחמן במעלתה של התענית וידע שבגבולות מסוימים זקוקים לה. כך ציווה על תלמידו, ר' נתן לא לאכול מעת לעת פעם בשבוע. מהי אם כן מעלתה של התענית? עד כאן ההקדמה לסוגיית התעניות אצל ר' נחמן.

מחלוקות רבות יכולות לבוא על האדם מידי יום. כל התנגדות שיש לרצונך היא מחלוקת. זו יכולה להיות כפשוטו מצד אנשים שחולקים עליך, אך יכולה היא לנבוע אפילו מהמציאות כשלעצמה בזרימת החיים, כאשר דברים לא מסתדרים ולא מתרחשים כרצונך. ישנם זמנים בחיים שבהם אדם אפילו חולק על עצמו וגם אז מחלוקת זו יכולה להיות בעניינים גשמיים ואף רוחניים. עצתו של ר' נחמן על מנת לבטל את המחלוקת – תענית. והשאלה היא למה? מה יש בתענית שמבטיח לנו שלום? כיצד חיסרון יזום כמו התענית, חיסרון שאיננו נותן לשני דבר, כיצד הוא יביא לשלום?! ר' נחמן קושר את הדברים לדברי המשנה באבות: "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" ואנו נשאל, הא גופא כיצד?

לכל יום יש שפע, לכל יום יש פוטנציאל של מימוש, לעשות ולקיים את מה שה' רוצה ממך ביום הזה. למה נבראת? מה התכלית שלך ביום הזה? אין יום שאין בו טוב אומר הזוהר, אין יום שאין בו משימה, שאין בו אתגר, שאין בו ניסיון, או לפחות שהיה יכול להיות בו. יום שעבר ללא כל אלה, ללא אתגר, משימה, ניסיון או מימוש תכלית – מותיר את האדם עם איזו חתיכה קטנה של אכזבה.

התרבות של ימינו מלמדת אותנו איך 'לקחת' וסביב נקודה זו סובבת היא ברדיוסים שונים. אם נבחן את שורשי התרבות נגלה כי כל התרבות העכשווית נעוצה בשיח שנקודתו המרכזית נשענת על מידת הלקיחה לעצמי. גם כאשר אדם לומד לתת הרי שבסופו של דבר גם זה בשביל לקחת. גם הנתינה איננה נתינה פשוטה אלא גם היא סוג של משא ומתן, סוג של מסחר שמטרתו עמו, לקחת שכר בתמורה.

בדרך כלל אנו תופשים שהיום מחיה אותי. ולא אני אותו. החיים נוצרו כדי לשרת אותי ובמובן הזה יום שעבר הוא יום שמיצה את עצמו ואת תפקידו. בעצם, אפשר להשליך אותו כמו תפוח אכול שהיה ואיננו. נגסתי בו ואכלתי ואת מה שנשאר אני יכול לזרוק מאחורי גבי. ככל שאדם מתבגר, לפי תרבות זו, הוא סוחב יותר ויותר שיירי תפוחים, שק מלא תפוחים אכולים נמצא על גבו של כל אחד. של כל הימים שהיו ועברו ולא ישובו עוד. עד כדי כך שהזקנה בתרבות שלנו היא עול, כי השק הזה – של כל הימים שהיו ונגסתי בהם אבל לא ישובו עוד – הוא עצום וקשה לנשיאה.

ר' נחמן מציע לנו פה תרבות אחרת, על כל יום ויום נמשך שפע מלמעלה, שאני צריך להחיות אותו ולהמשיך לו שפע מלמעלה, לא הוא אותי אלא אני אותו! באחריותי להמשיך לו שפע מלמעלה ע"י מצוות ומעשים טובים: "כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְשָׁךְ עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה בְּזֶה הַיּוֹם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲזַי מְחַיֶּה הַיּוֹם וּמַמְשִׁיךְ לוֹ חִיּוּת וְשֶׁפַע רַב מִלְּמַעְלָה" (שם)

כשאדם עושה חסד, איזו הרגשה נעימה מתפשטת בגופו, סוג של הקלה, חיוך רחב מתפשט בכל איברי גופו. ויש לדעת שזה לא החיוך שלו, אלא גם החיוך של הקב"ה, זהו השפע שמגיע מלמעלה. כשאדם עושה חסד יש תחושה גדולה של הקלה, של סיפוק ושל שמחה, של אלוקות, של סייעתא דשמייע במעשי ידיך. כשאדם פותח את עצמו לתת, הוא פותח בתוכו גם פתח לשפע עליון שישפע עליו, מצטרף לחסד האלוקי הזורם במציאות ועל כן גם מקבל משהו מן הכוחות והשפע שלהם לעצמו. האדם שבא לעולם לעשות חסד, לתת ולא לקחת הסיט את עצמו מן המרכז, אבל בה בעת נתן משנה תוקף למעשיו.

זאת הסיבה שעל אברהם אבינו כתוב שהיה "בא בימים", בא וימיו איתו. לא היו ימים שסחב מאחור, ימים שלא מוצו, שלא קבלו את השפע המגיע להם. כשאדם חי חיים של חסד, חיים של צדקה, כשמטרתו בחיים היא לתת, להעניק, הוא חי חיים של למען, של בשביל, של תכלית, לעבוד את ה', הקב"ה בעצמו אוסף את ימיו של האדם אל שקו שלו- אל צרור החיים, לשמרם שם לעולם ועד.

כך בפסוק: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אלוקים הוּא עָשָׂנוּ (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ" (תהלים ק, ג) – יש קרי וכתיב: האם "לא אֲנַחְנוּ" שולל את ה"אנחנו", או שמא "לוֹ אֲנַחְנוּ" משייך את ה"אנחנו" לה'. אולם מתברר שאין סתירה, שניהם אמת ולא זו בלבד אלא שיש קשר בין שתי האפשרויות. יש קשר בין המקום שבו אדם שולל את עצמו ומוכן להגיד 'לא אני', אני לא העניין פה, לבין השייכות של 'לו אני'. ככל שאדם מוכן לבטל את עצמו – לא אני – אז הוא גם מגלה את השייכות שלו אל זולתו, אל מי שמחוצה לו. הוא עשנו ולו אנחנו, ככל שאני מתבונן ומפנים את הנקודה שלא אני עשיתי את עצמי, כך אני מכיר את השייכות אליו – אל הקב"ה ואל הזולת – שאני בשבילו ולמענו.

החיים כמטרה כשלעצמה מותירים את האדם עם הברירה המתמדת שבין להיות לבין לחדול, החיים הופכים למצוקה ולכורח המכריח את האדם לקחת על מנת לחיות. לעומתם החיים המגויסים למען מטרה עליונה מגלים ש"הוא עשנו ולא אנחנו" וכבר בכך הקלה גדולה. כשעצם קיום החיים לא נמצא בסכנה מתמדת אלא תחת חסותו של הקב"ה, יכול גם האדם ביתר קלות לתת, להתמסר, להיות למען זולתו – "לו אנחנו".

אותו המקום שבו אני מוכן לשלול את עצמי ולהיות בתענית לחסוך מעצמי, לקחת מעצמי, להחסיר מעצמי, הוא אותו מקום שגם אני יכול למצוא בתוכי את הכוח להעניק לשני, להתמסר, ולהרגיש שייכות אל מי שמעבר לי. בשלילה של עצמי יש הקלה גדולה, שלום ושמחה. מרבה צדקה מרבה שלום – פשוט הוא שאם אני נותן צדקה אז הזולת בשלום עמי, אולם חידוש הוא שכאשר אני מרבה צדקה אני מרבה שלום גם עם עצמי.

גם ביחס אני לעצמי יש לי יותר שלום, כאשר אני חי חיים של התמסרות למען תכלית וייעוד. יום שאני מנצל אותו בשביל לקחת הוא יום שאני אוגר בו הצלחות, רווחים, הנאות - אבל היום עצמו עבר, קבלתי מה שרציתי, לקחתי מה שרציתי, אבל היום עצמו היה, עבר. לעומתו, יום שאני נותן בו מעצמי הוא יום שאני מתאמץ, מחסיר מעצמי ומוותר, ולכאורה לא רק שאני לא מרוויח אלא אפילו מפסיד, אבל יום כזה מקבל את שפעו מלמעלה ושפע הבא מלמעלה אינו פוסק. באופן כללי ניתן לומר, שאדם המאמין מעדיף לקבל מלמעלה מאשר לקחת, הוא מעדיף שה' ייתן לו מה שייתן לו מאשר שהוא ייקח לעצמו. את הפנימיות האין סופית אי אפשר לקחת אלא רק לקבל.

מלמד אותנו ר' נחמן שיש לתענית סגולה להחיות מתים, זאת אומרת שהיא יכולה להחיות את אותם ימים מתים שעברו עלינו בחושך. התענית חוזרת אחורה ונוברת בתוך תוככי הנפש ומצליחה להיכנס אל המקומות הכי קיומיים שבתוכנו, הכי פשוטים שבתוכנו, אלו שרוצים לקחת ומלמדת אותם לקבל מחד וממילא גם לתת מאידך. כשאדם מענה את עצמו מתחיל הוא לנבור בתוכו באותם ימים של המקום האגואיסטי שרצה לקחת עוד עוד, והאגו הזה אומר 'תן לי לאכול' והמתענה אומר לו 'המתן בבקשה, למד את סוד ההמתנה, למד לקבל ולא לקחת! מתוך כך תלמד אולי גם לתת.

התענית מלמדת את האדם הכנעה. מה טפל ומה עיקר, מה זמני ומה נצחי, מה חיצוני ומה פנימי, זיכרון אשר כל כך מיטשטש בחיי היומיום הסואנים.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il