"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. ה' אלקיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה'” וגו' (דברים לא,א-ג). '"לא אוכל עוד לצאת ולבוא" – יכול שתשש כחו? תלמוד לומר "לא כהתה עינו ולא נס לחה", אלא מהו "לא אוכל”? איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושוע. "וה' אמר אלי" – זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבוא, לפי שה' אמר אלי. "אנכי היום" – היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי ביום זה אמות. ד"א: "לצאת ולבוא" בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה' (רש"י). '(דברים לא, ב) "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", שאין ת"ל "היום"! - היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, דכתיב (שמות כג, כו) "את מספר ימיך אמלא". "לא אוכל עוד לצאת ולבא", מאי "לצאת ולבא"? אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (דברים לד, ז) "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא נס ליחה", וכתיב (דברים לד, א) "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו", ותניא: שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה. (דברים לא, יד) "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד", תנא: אותה שבת של דיו זוגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה' (סוטה יג,ב). משה אומר לבנ"י שמלאו ימיו, שהצדיקים ה' משלים את שנותיהם, וכן אומר שיהושע יחליף אותו ויכניסם לארץ, ושאינו יכול לבא בד"ת. בפשטות היה משמע שלא יכול פיזית, אלא שאי אפשר לומר כך ע"פ מה שמפורש במיתת משה, אלא שאם כן למה לא נאמר במפורש לצאת ולבא בד"ת? נראה שיש כאן רמז שיש קשר בין הגוף ובין התורה, שהתורה חלה על הגוף, ולכן האדם צריך גוף בריא כדי שהתורה תחול בו כראוי. שכך אומר הרמב"ם: 'הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים' וכו' (הל' דעות ד,א). לכן רומז משה שכביכול אינו יכול לבא בד"ת כמו מי שגופו כבר חלש, אע"פ שבפועל אין זו המציאות אצלו, אבל על בנ"י ללמוד מזה לשמור על גופם ולדבוק בתורה כראוי. למה משה לא יכל לצאת ולבא? כי ה' אמר לו, שניטל ממנו וניתן ליהושע, ויהושע הוא המכניס לארץ, כעין רמז שבא"י המציאות קדושה, ולכן זה משפיע על הרוחניות ועל הגשמיות (כעין משה). שבא"י יש גילוי רוחניות – יש נבואה ('פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה' [מו"ק כה,א]. 'בבל גרמה לו – שאין שכינה שורה בחוץ לארץ' [רש”י]), ויש תורה גדולה ('"אשר שם הזהב”, אלו דברי תורה, שהן "נחמדין מזהב ומפז רב”. "וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י, ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' [ב”ר טז,ד]), ובה עיקר קיום המצוות ('ד"א: "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' [ספרי; “עקב”, מג]). וכן יש גילוי של גופניות טובה: שמאריכים בה ימים ('אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא' וכו' [ברכות ח,א]), וכן פחות מחלות, שהרבה מחלות באות מהכעס ('אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש", איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר אלו התחתוניות … קא תמה רבי יוחנן: מכדי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז", בבבל כתיב! אמר ליה: ההוא שעתא לא עברינן ירדנא' [נדרים כב,א-ב]. [אולי הכוונה ב'מיני גיהנום' למחלות, שבאים צרות וצער בעולם ע”י מחלות, שזהו גילוי של מיני גיהנום בעולם; ומה שנאמר בפרט 'תחתוניות', הכוונה שזה במיוחד מתגלה כעיקר העונש, שזה מגיע ישירות ומהר מהכעס]). אולי לכן אומר משה: “ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה”, שלא אוכל לצאת ולבא ולא אוכל להיכנס לארץ, ששני אלו דומים באותו העקרון, שלצאת ולבא זה בתורה ומרמז על כח גוף שצריך לתורה, וכן בא”י זה כח תורה וגוף; ומדגיש שהוא בן 120 שמתגלה בגופו כח שלם, שהחזיק בבריאתו עד יום מותו, והיה בו כח גדול (כמו שמביאה הגמ' שלא נס ליחו, שזהו בבריאותו, ושהיה בו כח לעלות להר נבו, שזהו כח חזק). שה' משלים את שנותיהם של צדיקים, שיש בהם גילוי גדול של קדושה, ויחד עם שמירת הגוף שעושים הם זוכים שמאריכים ימים עד יומם האחרון. משה ויהושע התחלפו בשבת, כרמז להעברת המנהיגות, שעכשיו מה שהתגלה במשה (וממילא השפיע זאת לכלל ישראל כמנהיגם [לכן אולי נאמר שעלה 12 מעלות בהר נבו, כרמז שהוא העלה את כל י"ב השבטים בכוחו]) כעין עובר ליהושע שיכניסם לארץ ושם זה יתגלה בהם בכח א”י; לכן ההחלפה היתה בשבת, שהיתה של שניהם, כרמז לדימוי והמשכיות ביניהם, שזה מתגלה בגילוי שבת שבה מעלים את הגשמיות לקדושה, שהמציאות מתקדשת כמו בא”י, וכמו שהתגלה במשה. פרשת וילך נקראת סמוך לר"ה, לפני ר"ה או בין ר"ה ליוה"כ, שזהו סמוך לר"ה או באמצע עשי"ת (בזמן של ימי דין), אולי כרמז שנזכה להשפעה לימי הדין, שיתגלה בנו גילוי קדושה כשידונו את דיננו, ונזכה לזכות בדין, שיחול בנו רוחניות וגשמיות טובה ב”ה.