הלכות שבת

נכתב על ידי wchaimw ב-25/2/2010

 

שימוש הלכתי במי שמנהגו להקל

 

א. האם מותר לי לבקש ממישהו ש-'מנהגו' להקל לעשות לי משהו ש-'מנהגי' להחמיר?

 

קודם כל לפני שנפתח בסוגיה הגדולה הזאת נאמר כי באמת "מעשה שבת" במחלוקת הפוסקים מותרת אפילו במזיד[1], ו"כלל הוא בהלכות שבת, שבכל עת שעל פי דעה אחת לא נעשה במאכל איסור בישול, מותר לכולם לאכול מאותו התבשיל [פניני הלכה, שבת א', עמ' 137]", וכל הדיון שלנו מצטמצם לנקודה של האם מותר לכתחילה שתימני יעלה לי מרק לפלטה ביום שבת וכדומה?

 

בגמרא בשבת [קנא.] מובאת מימרא של רב יהודה בשם שמואל "מותר לאדם לומר לחבירו:  שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי". וכן הובא בטושו"ע [שז, י] "מותר לומר לחבירו: שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי".

ונחלקו הראשונים בטעם הדין הזה, למה מותר לומר לחברי לשמור לי פירות שבתחומו?

שיטת הר"ן [שבת סד:]: כל ההיתר הוא משום שאם היה שם בורגנין גם אני הייתי יכול ללכת לתחומו ולשמור על הפירות, ולכן מותר לי לבקש ממנו.

שיטת הרשב"א בשם התוספות: מכיוון שלחבירו מותר לשמור על הפירות, מותר לו גם לבקש ממנו[2].

 

ובאמת הר"ן והרשב"א נחלקו האם מותר לישראל שקיבל עצמו שבת לבקש מחבירו לעשות לו מלאכות, וז"ל הר"ן [שם]: "כתב הרשב"א ז"ל בשם התוספות דמהא שמעינן דישראל שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה פלונית דכיון דלחברו הוא מותר אין באמירתו כלום וכדאמרינן הכא שכיון שמותר לישראל חברו לשמרן מותר לומר לו מי שאסור בשמירתן. ולי נראה [הר"ן] דאין הנדון דומה לראיה דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר"[3]. לדעת הבית יוסף, עיין בהע'[4].

להלכה, פסק השו"ע שמותר ליהודי שקיבל שבת לבקש מיהודי אחר לעשות לו מלאכות, וז"ל [רסג, יז]: "יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה". אך כעת אנו צריכים לעיין האם השו"ע התיר זאת משום שסבר כדעת הרשב"א שמכיוון שלחבר מותר לעשות מלאכה מותר לבקש ממנו, או משום שסבר כדעת הר"ן אלא שחלק עליו נקודתית שבדין תוספת שבת מותר ליהודי לבקש מחבירו שכן גם היהודי היה יכול לא לקבל על עצמו שבת [וכמו שכתב בבית יוסף, עיין בהע' לעיל]?

שיטת הרמ"א [רסג, יז]: הרמ"א הגיה על השו"ע: "ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, וכל שכן במוצאי שבת"[5]. ולפי דבריו אפשר להבין שכל ההיתר הוא בגלל שהיה יכול להתיר זאת [כדעת הר"ן], וזה פירוש לשונו "וכל שכן במוצאי שבת" שבמוצאי שבת יכול להבדיל כל זמן שירצה, ולכן מותר לו לבקש מחבירו לעשות לו מלאכות. וכן הסביר הט"ז [רסג, ס"ק ג] את דעת הרמ"א[6], וכ"פ במנו"א [ח"א, פ"ה, י][7].

שיטת הט"ז [רסג, ס"ק ג]: "אלא הטעם הוא איסור אמירה לא נאסר אפילו בשבת גמור רק באם הוא אסור לכל ישראל, מה שאין כן באם מותר לזה בשבת הכי נמי מותר גם להשני לומר לעשותו"[8]. וכ"פ הב"ח [סוף סימן רסג], וכ"כ המשנ"ב בדעת השו"ע [ס"ק סד][9], וכ"פ בשו"ע הרב [רסג, ס"ק כה]. ועיין בהע'[10].

 

אמנם מצינו סתירה לדין זה [שמותר לי לבקש מחברי לעשות לי מלאכות אחרי תוספת שבת], מדיני יום הכיפורים, מהמנהג שנהגו חסידים ואנשי מעשה לעשות יומיים יום הכיפורים. ונושא זה מובא בסימן תרכד בטור, בהלכות יוה"כ, הביאו הגהות מיימוניות בשם מהר"מ [ח"ד, עו] "מכאן היה ר"י הלוי ותלמידיו ורבינו יהודה בר ברוך ותלמידיו והרבה גדולים נהגו לעשות שני ימים יוה"כ. והנוהגים כן צריכים להתנהג בשני כל משפט הראשון ואין חלוק ביניהם אפילו לדבר אחד ואפילו לא יאכלו בלילה שבינתים וכשחל יום הכיפורים ביום ה' ועתה יום שני שלהן בערב שבת אסור להכין להם צרכי שבת בערב שבת שהוא יום הכיפורים שלהן אך יאכלו שבת עם אחרים שלא הרבו בשבילם וכן הורה הר"ם ז"ל", והביאו המשנ"ב [תרכד, ס"ק טז][11].

לשיטה המחמירה [שיטת הרמ"א] לא קשה לנו, שכן אין אופציה להתיר לעצמך לעשות מלאכה או לבשל תבשיל ביום הכיפורים השני לצורך השבת, אך לשיטה המקילה [שיטת הט"ז], למה יהיה אסור? מה החילוק?

הסביר הט"ז [ס"ק ג] "שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר יום הכיפורים למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה, מה שאין כן כאן דהאחר עושה בהיתר גמור כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין", וכעין זה הסביר המג"א [רסג, ס"ק לג][12].

 

עוד מקום מצינו מחלוקת, ומביאה ברכי יוסף [או"ח, תצו, ד] בדין יו"ט שני של גלויות, האם מותר לבן חו"ל שנמצא בארץ ישראל (שחייב לשמור יו"ט שני של גלויות לעצמו) לבקש מבן ארץ ישראל שיעשה לו מלאכות, ע"ש. ולמעשה מצינו בפוסקים נטייה לאסור מעיקר הדין, ושמנהג העולם להקל [מעדני אשר, סימן טז, עמ' נח].

 

וכעת נבוא לדיון העיקרי שלנו, האם מותר לספרדי שאסור לו להחזיר קדירה מעל הפליטה לבקש מאשכנזי הפוסק כרמ"א להחזיר לו קדירה שעוד לא נצטננה? ברור שלדעת הרמ"א אין לספרדי שום צד היתר ולכן יהיה אסור לבקש ממנו, וכל הדיון הוא רק לדעת הט"ז. ומהאחרונים, יש מי שהתיר לבקש מאשכנזי[13], ודעת רוב הפוסקים שאסור לבקש[14]. כאשר שורש המחלוקת הוא האם האשכנזי באמת סבור שהדבר אסור ואם כן למה הוא לא מוחה.

 

ולמעשה נראה לומר כדעת הט"ז[15] שמותר למי שקיבל עליו תוספת שבת לומר לחבירו לעשות לו מלאכות, אך גם לדעת הט"ז צריכים לסייג כמו דין שני ימים של יום הכיפורים שכתב הט"ז "ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו זה", ולכן במקום שבו השני עושה איסור לפי סברתו כמו דין החזרת הקדירה אשכנזי לספרדי, במקום כזה יהיה אסור. ועיין בהע' להרחבה[16].

 

 

ב. מה קורה בזמן אירוח בין אנשים במנהגים שונים?

 

ברור לכולם שכאשר אדם הולך למשפחה חילונית הוא לא יכול לאכול שם חופשי, שכן מן הסתם האוכל שם בחזקת לא כשר. וכן מצינו לגבי מנהג קטניות בפסח, ומצה שרויה בפסח, שהמנהג הוא אצל אנשים שמתארחים אצל אנשים אחרים, שאסור להם לאכול את מה שנאסר עליהם במנהגם. ולגבי הלכות שבת, ההלכה קצת שונה. למה?

בגלל שמעשה שבת במחלוקת הפוסקים מותר בדיעבד, וכ"כ המנו"א [ח"א, פכ"ה, הי"ג], וכ"כ בלוית חן [סימן מג], וכ"כ בהלכות שבת בשבת [עמ' תקלט], וכ"כ בפניני הלכה [שבת א', עמ' 325], ומקורם מדברי המשנ"ב [שיח, ס"ק ב], ועיין בהע'[17].

 

וכדי לדון בדבר, נדון בדוגמא המפורסמת ביותר, והיא משפחה אשכנזית שמתארחת אצל משפחה תימנית בשבת בבוקר, והמשפחה התימנית מחממת מרק בשבת בבוקר. מה עושים?

כתב בפניני הלכה [עמ' 137] "מאחר שהמארח נוהג על פי פוסק מוסמך כרמב"ם, מותר לכל יהודי לאכול מתבשילו. שכלל הוא בהלכות שבת, שבכל עת שעל פי דעה אחת לא נעשה במאכל איסור בישול, מותר לכולם לאכול מאותו התבשיל".



[1]כ"כ במנוחת אהבה [ח"א, פכ"ה, הי"ג], וכ"כ בכה"ח [שיח, ס"ק ה], וכ"כ בהלכות שבת בשבת [עמ' תקלט] והתלבט שאולי בשוגג נחמיר יותר מבמזיד, שכן בשוגג זה דבר שיש לו מתירין, ע"ש. [וצ"ע שבפניני הלכה [עמ' 325] כתב בנושא של הפיסקה לגבי מעשה שבת במחלוקת הפוסקים "עשה בשגגה דבר ששנוי במחלוקת הפוסקים (ואולי אפשר להבין שדווקא בשגגה להוציא מזיד)"].

[2] וז"ל הרשב"א [חידושים, שבת, קנא.] "וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה, ודוקא לישראל חברו מותר ואע"פ שהוא אינו יכול לעשות".

[3] פירוש: הר"ן אומר שמכיון שכל דין 'שמור לי פירות שבתחומך' הוא משום שאם היה בורגנין היה אפשר ללכת לשם, ולכן ברגע שאדם קיבל שבת הוא אסור בכל מלאכה ואין לו אופציה כלשהיא לעשות מלאכה, אם כן, אסור לו לבקש מיהודי אחר לעשות לו מלאכה. ואילו הרשב"א אומר שמכיוון שהוא מותר לשמור על הפירות, מותר לך לבקש ממנו, והוא הדין במקרה שאדם קיבל על עצמו תוספת שבת מותר לו לבקש מחבירו לעשות לו מלאכות שכן הוא מותר בעשיית מלאכה.

[4] הבית יוסף [רסג, יז] הביא את מחלוקת הר"ן והרשב"א [רסג, יז] וכתב "ואיני מבין דבריו [דברי הר"ן] דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה". כלומר נראה עקרונית שמסכים עם שיטת הר"ן אלא שלשיטתו צריך לומר שגם אדם שקיבל על עצמו תוספת שבת היה יכול לא לקבל שבת. ועיין בט"ז [ס"ק ג] ובב"ח [סוף סימן רסג] שכתבו שמה שכתב הבית יוסף זה תמוה, וז"ל הב"ח [שם]: "ודבריו תמוהין דאע"ג דאם לא היה מקבל שבת היה מותר, מכל מקום עכשיו שקיבל עליו שבת אין לו היתר בעולם לעשות מלאכה בעצמו אבל בשמירת פירות שחוץ לתחומו אף עכשיו יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו אם היו גוים מתקנין בורגנין". אמנם עיין לקמן שדעת הב"ח והט"ז היא כן להתיר כדעת הרשב"א אמנם מטעם אחר.

[5] וז"ל הרמ"א: " מי שמאחר להתפלל במו"ש או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל".

[6] וז"ל הט"ז: "והיה איך שיהיה אין מקום לאיסור... והטעם השני כיון שאם היה רוצה לא היה מקבל עליו כלל התוספת, כמו שכתב הרב בתשובה שם, אם כן כל שכן במוצאי שבת שאם היה רוצה היה מבדיל, דזה עדיף מקבלת שבת, דהתם אין בידו לתקן עכשיו וכאן יש בידו גם עכשיו לתקן ולומר המבדיל, אבל האמת הברור ששניהם אינם אמת, אלא הטעם...".

[7] וז"ל המנו"א: "יחיד שקיבל עליו שבת מבעוד יום מותר לו לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה שכיון שחבירו מותר בעשיית מלאכה הואיל ועדיין לא קיבל עליו שבת, ואף הוא בעצמו היה מותר בעשיית מלאכה אם לא היה מקבל עליו שבת, אין אמירתו אסורה".

[8] וממשיך הט"ז: "ממילא הוי כן בעילוי שבתא וכל שכן באפוקי שבתא, וכמו שכתבתי. ומשום הכי לא זכר הרשב"א מוצאי שבת, דקל וחומר הוא".

[9] וז"ל: " דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בזה", ובשעה"צ [רסג, ס"ק סו] שולח שזוהי דעת הט"ז.

[10] אמנם יש לציין שדעת הלבוש היא לאסור אמירה לחבר לאחר שקיבל תוספת שבת, אך האחרונים דחו דבריו, וכ"כ המשנ"ב [רסג, ס"ק סז], וכ"כ בכה"ח [רסג, ס"ק קב].

[11] וז"ל: "כשחל יוה"כ יום ה' אסורים אחרים להכין להם צרכי שבת בשבילן בע"ש שהוא יו"כ שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן".

[12]וז"ל המג"א [שם]: "ולא דמי להעושים ב' ימים יום הכיפורים שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יום הכיפורים אם כן המלאכה הזאת נעשית באיסור דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה אבל הכא הוא יודע שכבר עבר שבת רק שהוא לא הבדיל".

[13] הרב משאש בשו"ת שמש ומגן [ח"ג, יד] לאחר שהביא את כל הסוגיה שלנו ואת דעת הט"ז במלואה פסק להתיר כדעת הט"ז, וז"ל: "מכל מה שכתבנו. נ"ל לפסוק להלכה בנד"ד להתיר לו לספרדי לומר לו לאשכנזי לעשות דבר המותר לו לעשות אע"ג דלדידיה אסור. אין באמירתו איסור כלל. ומותר ליהנות ממנה בשבת..." [ולא התייחס לעניין יוה"כ]. ועיין בספר "מכרמי שומרון" לישיבת ההסדר קרני שומרון [עמ' 135], שהביאו מאמר של הרב יצחק הלוי שרצה להתיר לגמרי כמו הרב משאש, ועוד הביא ראיה לזה, ממסכת בבא בתרא [כו.], ע"ש, ולאחר מכן הובא מאמר של הרב שמואל הבר שחלק עליו, ולמעשה פסק הרב הלוי שבודאי יש לחשוש לדעת המחמירים, אם לא במקום צורך גדול, ע"ש. ועיין בדברי הרב אויערבך [מנחת שלמה, ח"ב, לה, ס"ק יז] "בדבר השאלה, אם ספרדי הנוהג כפסק הב"י יכול לומר לאשכנזי הנוהג כרמ"א בסי' שי"ח סט"ו שיניח עבורו תבשיל שלא נצטנן על האש. הוא מחלוקת קדומה (חושבני שיש בזה בשדי חמד) אם מי שנמנע מלעשן ביו"ט רשאי לכבד את חבירו בסיגריה הואיל והוא כן רגילה לעשן (עיקר כוונתי שאם האוסר רק סתם מחמיר אין בזה חשש של לפני עור למי שנוהג להקל, אך אם הוא עצמו מכריע להלה שאסור יש מקום לדון ועיין בספרי הכללים). ואם המחמיר סובר מכח הכרעתו דאסור מסתבר שגם צריך לחשוש ללפני עור אבל אם רק מחמיר על עצמו מפני מנהג אבותיו או רבותיו בכגון דא אין לחוש ללפני עור, כי גם זה שנוהג איסור יודע שחבירו אין צריך להחמיר כמותו וכל אחד כמנהג אבותיו וכן לדידן במי שמחמיר במוצאי שבת כרבינו תם".

[14] נשאל הרב דוב ליאור שליט"א: "שאלה: האם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי או תימני לשים בשבילו על הפלטה אוכל שלפי מנהגו אסור לו לשים? והאם הדין שונה אם הוא גם אוכל מהאוכל? תשובה: אסור לומר לו לעשות פעולה שלגביך היא אסורה. אם עשה לצורך עצמו, הואיל ונעשה בהיתר מותר גם לך להנות ממנה", ולאחר מכן שאלתי עוד לגבי רמיזה וענה לי: "שאלה: אני מבין שאסור שאני (אשכנזי) אבקש מתימני שיעלה לי מרק לפלטה ביום שבת. אבל לכאורה מצד הכללים ההלכתיים הפשוטים מותר לי לרמוז לו, האם זה נכון? תשובה: גם לרמוז יהיה אסור, מותר לומר לו שאם הוא יחמם בשבילו זה יהיה מותר בשבילו אבל לך זה יהיה אסור". וכ"פ מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א בפניני הלכה [עמ' 137] בהע' שכתב "אבל אסור לנוהג כשו"ע לבקש ממי שנוהג כרמב"ם לחמם עבורו מרק וכיוצא בו" [ויש להעיר שבהוצאה הישנה של "פניני הלכה (תש"ס), המשפט הנ"ל לא כתוב והוסף רק בהוצאה החדשה (תשס"ו)]. וכ"פ הרב יובל שרלו שליט"א בשאלה ששאלתי אותו: "שאלה: האם מותר לאשכנזי שפוסק כשש``כ, לבקש מספרדי הפוסק כגרע``י לפתוח לו בקבוק של יין? או שספרדי יבקש מאשכנזי להחזיר לו את הקדירה לפלטה? ואם הרב יוכל בבקשה לנמק מדוע [שהרי אולי אפשר להשוות זאת למצב של תוספת שבת שמותר לי לבקש מחברי לעשות לי מלאכות (לי אסור ולו מותר)]? תשובה: שלום וברכה. איני מבין את ההיגיון מפני מה יהיה מותר. אדם הסובר שדבר מה אסור - אסור לו לבקש מאחרים לעשות זאת. זה אינו דומה כלל לתוספת שבת, שמיסודה היא סובייקטיבית. כל טוב". וכ"פ הרב שמואל הבר שליט"א [ראש ישיבת קרני שומרון, 'מכרמי שומרון', עמ' 144] לעניין פתיחת בקבוק יין, ע"ש. וכ"פ הרב אליעזר וולדינברג בעמ"ס ציץ אליעזר [מאור השבת, ח"א, עמ' תקנב], ע"ש [אמנם יש להעיר שהצי"א כתב שם שהסברא לחלק בין תוספת שבת למקרה שלנו זה משום שבתוספת שבת לא חל איסור חפצא משא"כ בנידוננו, וצ"ע. ועיין שם שאסר אפילו לרמוז], וכן מצאתי שכתב הוא עצמו בספרו צי"א [חי"ח, לב].

[15] שכן הביא המשנ"ב ושו"ע הרב, וערוה"ש [רסג, ס"ק כו] הציג את זה כטעמים שווים, ומכיוון שסו"ס כן פשט לשון הרשב"א, וכן פשט הגמרא, כך נראה למעשה.

[16] באמת האחרונים כפי שהבאנו קיבלו את דעת הט"ז שמכיוון שלחברי מותר, מותר לי לבקש ממנו לעשות מלאכות. אמנם כפי שהבאנו למעלה במקום שלפי סברתי חברי טועה, אסור לי לבקש ממנו לעשות לי מלאכות.

כעת, מקרה שהוא מקרה ביניים, זה כאשר בן חו"ל נמצא בארץ ומבקש ממישהו בארץ לעשות לו מלאכות. הנטייה של הפוסקים היא לאסור מקרה זה מעיקר הדין, וכן הביא בספר מעדני אשר [סימן טז] בשם האגרות משה [ח"ג, עג] שכתב שיותר מסתבר כדעת האוסרים, וכ"כ לעיקר הרב אויערבך [שלחן שלמה, רסג, ס"ק כה] אך הקל למעשה. ובאמת הרב אויערבך [שם] השווה לגמרי מקרה זה של בן חו"ל בא"י למקרה של שני הימים של יוה"כ שיצאו ביום חמישי (שאסור להנות מעירובי תבשילין של האחרים) וז"ל: "מה שאין כן ביו"ט שני המחמירים סוברים דהרי זה חשיב כאילו הבן חו"ל מסופק באמת אם עכשיו יו"ט או חול. וכן לענית מחרת יוה"כ דסי' תרכד אף שמחמיר יודע שזה רק חומרא אפי"ה אסור לומר או ליהנות ממה שאחרים בשלו בשבילו אע"ג שיודע שהמקילים עושים כדין, כיון דלדידיה הו"ל כאילו הספק הוא אצל כולם". ולכן נראה שמעיקר הדין יהיה אסור לבן חו"ל לבקש ממישהו בא"י לעשות לו מלאכות. אלא שהרב אויערבך סיים "מיהו למעשה רבים נוהגין להקל דמכיון שבזמן הזה הוא רק משום מנהג אבותינו, לכן חשיב כאילו האורח יודע שלבני ארץ ישראל זה ודאי חול – או עכ"פ כאומר ברי לי – ולכן בצירוף שיטת החכם צבי (שבני חו"ל בארץ צריכים לנהוג כבני הארץ) רבים מקילים" [ומצאנו דברים מפורשים במכתב במאור השבת (ח"א, עמ' תסג) "ובספר מאורי אש כתבתי שאם המחמיר סובר מכח הכרעתו דאסור, מסתבר שגם צריך לחשוש ללפני עור, אבל אם רק מחמיר על עצמו מפני מנהג רבותיו או אבותיו בכגון דא אין לחוש ללפני עור, כי גם זה שנוהג איסור יודע שחבירו אין צריך להחמיר כמותו וכל אחד כמנהג אבותיו, וכן לדידן במי שמחמיר במוצאי שבת כרבינו תם"].

ונסביר דבריו של הרב אויערבך: באמת אנחנו פוסקים כט"ז שבמקום שמותר ליהודי מותר לבקש ממנו, ובמקום שאני חושב שהוא עושה איסור אסור לי לבקש ממנו. אבל במקום שזה כבר לא משום ספק אלא זהו מנהג אבותינו, במקום כזה האורח שבא מחו"ל יודע בודאות שלבני ישראל זה מותר, וזה כמו שאני קיבלתי תוספת שבת ואני יודע בודאות שלחברי מותר עדיין לעשות מלאכות. והבאנו מקרה זה כדי להוציא מדעת הרב מאיר נסים סגרון [תחומין, חלק כו, עמ' 470-477] שגם כן הביא את החילוק בין המנהגים לאיסורים. אלא שהוסיף [עמ 473]: "ועדיין אפשר לומר, גם במחלוקת להלכה, האוסרים, למשל, מודים שהדבר מותר למתירים. אמנם המחלוקת התחילה במשא ומתן הלכתי, אבל בהמשכה האוסרים קבלו עליהם את דעת האוסר, ומשום כך הם נוהגים כמוהו. קבלה זו היא על עצמם בלבד, ולא על אחרים, ולאחר שעברה תקופת הדיון ההלכתי הפכה המחלוקת ההלכתית להיות ענין של מסורת ומנהג. הדבר נכון במיוחד, מכיון שלעתים פסיקת ההלכה ע"י הרמ"א נובעת משינוי המנהג במקומו, ולאו דווקא משיקול דעת הלכתי". וכך פוסק למעשה שם [עמוד 477]. ודברים כאלה קשה לאומרם, שכן יוצא שכל מחלוקת שו"ע רמ"א יהיה מותר לספרדי לבקש מאשכנזי שיעשה לו, וכן להיפך, וזה הופך את ההלכה לחוכא ואיטלולא. אמנם יש לומר שאכן הרב משאש [הבאנו אותו לעיל] פסק כך, אמנם גם הבאנו שדעת רוב הפוסקים להחמיר.

ולענ"ד נראה לומר סברה אחרת לגמרי. רק כאשר יש "אפליה הלכתית" גמורה כמו בדין יו"ט שני של גלויות וכמו בדין תוספת שבת, שההלכה עצמה קבעה דין אחד לבני הארץ ודין אחד לתושבי חו"ל, וההלכה עצמה קבעה שאדם שקיבל על עצמו שבת, הוא היחיד שקיבל שבת ולא אחרים, רק במקרים כאלה של "אפליה הלכתית" גמורה [וכגון כהן שמבקש מישראל חבירו להביא לו משהו מהבית קברות] רק שם יהיה מותר לבקש מחבר לעשות לך מלאכות. הנפק"מ שיש בין הסברא שלנו לסברא של הרב אויערבך שהבאנו לעיל, זה כמובן בשאר מנהגים המפורסמים כמו דין המתנה בין בשר וחלב (3 שעות), דין קטניות, ועוד דברים שהם ידועים כמנהגים ברורים, לסברא שלנו יהיה אסור ואילו לסברת הרב אויערבך יהיה מותר.

עוד יש להביא את הדברים הבאים של הרב אויערבך [שו"ת מנחת שלמה, ח"א, מד] שדן באנשים המחמירים בהיתר מכירה, האם מותר לקנות מחנווני שמיקל בהיתר מכירה, שהרי לשיטתם הפירות הם קדושת שביעית, והכסף הוא קדושת שביעית, והכסף ילך לחנווני שלא ישמור על קדושת הכסף [משום "ולפני עור לא תתן מכשול"]. וכתב בשם תשובת המבי"ט (ח"א, כא) שמותר להם לקנות "כיון שהדבר להם היתר שסומכים על המורים להם היתר, ולא נדון אותם כעורים שלא ליתן להם דבר שנראה להם היתר". ועוד הביא שם דברי הכתב סופר ולאחר מכן כתב כדברים האלה "וחושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמו"ש בגמ' ע"ז דף ז' ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל". וניתן ללמוד מדברים חשובים אלה של המבי"ט והרב אויערבך שני יסודות חשובים:

א.       כאשר אני לומד סוגיה, או אפילו כאשר אני קורא פסק הלכה, אני חושב שזאת האמת, ואני חושב שאני צודק והשני טועה, אלא מה? האם אני מכשיל אותו בלפני עור כאשר אני קונה פירות קדושים (שהוא משום מה חושב שהם לא J), לא! כי הוא סומך על אלה שמורים היתר, אבל העמדה הנפשית שלי היא שהוא טועה.

ב.        כאשר יבוא מישהו וישאל אותי מה לעשות, במידה ובאמת יש כאן ספק בדרבנן [להוציא אולי מדעת יחיד נידחת] אני צריך לומר "ספק דרבנן לקולא" אפילו שאני חשיב הפוך ובטוח לגמרי שהשני טועה. אמנם כאן גם נעצר הפלורליזם, וכמו שכתבנו אסור לי לבקש מחברי המתיר לעשות לי מלאכה.

[17] אמנם עיין בספר חוט השני [ח"ב, עמ' מ] שאומר "ונראה שכל מקום שיש פלוגתא בפוסקים ויש הכרעה בדין זה. אין זה ספק, וכן אם זה נדון של רבים נגד יחיד [ובשעת הדחק יש לפעמים שסומכים על דעת יחיד], אבל כשאין הכרעה בדין אלא דמחמירים כגון כשהנידון דאורייתא, וכל כה"ג מיקרי ספק, וכל ספק במעשה שבת מותר. ולא דמי לספק בין השמשות דאסור דהתם הוי כאיתמר הלכתא לחומרא", וכ"כ בספר ברכת השבת [פי"א, יא], וכ"כ בספר דרור יקרא [עמ' תסו] וראייתו מהב"י והמשנ"ב בסימן תרכד, ע"ש. וז"ל הגהות מיימוניות בשם מהר"מ [ח"ד, עו]: "מכאן היה ר"י הלוי ותלמידיו ורבינו יהודה בר ברוך ותלמידיו והרבה גדולים נהגו לעשות שני ימים יוה"כ. והנוהגים כן צריכים להתנהג בשני כל משפט הראשון ואין חלוק ביניהם אפילו לדבר אחד ואפילו לא יאכלו בלילה שבינתים וכשחל יום הכיפורים ביום ה' ועתה יום שני שלהן בערב שבת אסור להכין להם צרכי שבת בערב שבת שהוא יום הכיפורים שלהן אך יאכלו שבת עם אחרים שלא הרבו בשבילם וכן הורה הר"ם ז"ל", והובא בדרכי משה בסימן תרכד, וכ"פ המשנ"ב [תרכד, ס"ק טז], אלא שבאמת יש לחלוק על ראיה זו, שכל מה שדיבר מהר"מ זה לעניין לכתחילה, אבל היכן דיבר לעניין בדיעבד שם?? וצ"ע.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה