'איתא בכוונות ובכתבים: והזכירות הללו הם מ"ע לכן כשיאמר "ובנו בחרת" יזכור מ"ת, "וקרבתנו" מעמד הר סיני, "לשמך הגדול" מעשה עמלק שאין השם שלם, "להודות לך" הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים, "וזכרתם את כל מצות ה'" זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות, וכשאומר "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ" יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה עכ"ל. ובילקוט פ' בחקותי מביא ג"כ "זכור את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר" וגו' זכור בפה ע"ש בשם ספרי, ונ"ל שיזכור זה כשיאמר "באהבה" לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם' וכו' (מג"א; שו"ע או"ח סימן ס סעיף ג). 'ודע דזכירות אלו יש שאומרים אותם אחר התפילה, ונדפסו בסידורים ששה זכירות: זכירת יציאת מצרים, זכירת מתן תורה, זכירת עמלק, זכירה דהקצפה, זכירת מרים, וזכירת שבת. ואינו אלא הידור בעלמא, דלא מצינו בגמרא ובפוסקים חיוב זכירות אלו. רק זכירת יציאת מצרים הוא חיוב בכל יום ערב ובוקר מדאורייתא. וזכירת עמלק הוא חיוב מדאורייתא לקרוא פעם אחת בשנה. ולכן קיימא לן דפרשה "זכור" היא מן התורה, כמו שיתבאר בסימן תרפ"ה. וזכירת שבת היא חיוב בכל שבת לזכור בתפילה ובקידוש, כדדרשינן: "זכור את יום השבת" – זכרהו על היין. אבל שארי השלוש זכירות לא מצינו חיוב כלל להזכירם' וכו' (ערוך השולחן סימן ב סעיף ד). רבים נוהגים לומר את ששת הזכירות לאחר התפילה, ולמדו זאת ממה שנאמר בהם עניין לזכרם (ראה בערוך השולחן שמפרט שם בהמשך). המקור של זה מובא בשם האר"י ז"ל, אולם אולי אפשר כרמז לדרוש שזה כנגד דברים חשובים שלכן יש עניין להזכירם בכל יום (שלכן התורה אמרה לזכרם). אולי אפשר שששת הזכירות מכוונות כנגד ששת ימי המעשה בבריאה שאנו באים להעלותם בקדושה (ע"י זכירת ששת הדברים, שהם לימוד תורה). יציאת מצרים זה כנגד יום ראשון, שבו נברא העולם, שכך בנ"י יצאו ממצרים כעם שמתגלה עצמאי בעולם, כעין נולד בעולם; וכן כל העולם ראו את שם ה' מתגלה במכות מצרים (שעשרת המכות גילו בעולם יסודות באמונה, ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"כ עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), ולכן היה בזה כעין התחלת עולם חדש שמתגלה בו שם ה' בכל העולם. וכן האור נברא ביום הראשון, שזהו כרמז לאור הגאולה שישראל יצאו מחושך גלות מצרים. מעמד הר סיני זה כנגד יום שני בו הופרדו שמים ומים, הפרדה בין עליונים לתחתונים, ובמתן תורה נעשה חיבור ביניהם, שה' ירד לסיני; וכן בתורה אנו מחברים ביניהם - הופכים את הארץ הגשמית לשמים. מעשה עמלק כנגד יום שלישי בו התגלתה היבשה, עליה האדם חי, ויש לו יצרים ותאוות בעולם החומרי שבו חי, שכך יכול ליפול לחטא וטומאה, כעמלק שהוא שיא הטומאה בעולם; וכן ביום זה התגלה אי עשיה כרצון ה' (' ... ונתקללה הארץ עמהן, שנאמר (בראשית ג) "ארורה האדמה בעבורך", שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון: יתושים וזבובין פרעושין ... ולמה נתקללה? ר"י ב"ר (שמעון) [שלום] ור"פ ר"י בר' (שמעון) [שלום] אמר: שעברה על הצווי. שכך אמר לה הקב"ה: "תדשא הארץ דשא" וגו', מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן אלא "ותוצא הארץ דשא" וגו' הפרי נאכל והעץ אינו נאכל' [ב"ר ה,ט]), כעין עמלק שהם פועלים נגד רצון ה' בעולם. מעשה העגל כנגד יום רביעי, שבו נבראו השמש ירח וכוכבים שלהם העכו"ם עובדים; ובפרט שהם משפיעים לעולם ולכן היו עובדים אותם בתחילה כמשמשי ה' ('בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם: אמרו: הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד' וכו' [רמב"ם; הל' ע"ז א,א]), כמו שישראל עשו את העגל כדי שיהיה כשליח, כמשמש ה': "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,א), ' ... אבל היו מבקשין משה אחר. אמרו: משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים על פי ה' ביד משה (במדבר ט׳:כ״ג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על פי ה' בידו' וכו' (רמב"ן בפס'). מעשה מרים כנגד יום חמישי בו נבראו העופות והדגים, כרמז ללשוה"ר (של מרים), שהיתה צריכה שלא לדבר, כעין דג שאינו משמיע קול; ועל הדיבור נגד האחר נאמר שזה נשמע הלאה, בדימוי כעין בעוף: "כי עוף השמים יוליך את הקול" (משלי י,כ). זכירת שבת כנגד יום שישי שהוא סמוך לשבת, ומכניסים בו את השבת מבעוד יום; וכן אדם הראשון נוצר בו כדי שיכנס ישר לשבת: 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת ומפני מה? ... ד"א, כדי שיכנס למצוה מיד' (סנהדרין לח,א). וכן נבראו בו בהמות שבהם מכבדים את השבת: 'רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה' (שם סה,ב). שכך ע"י הזכירות מקדשים את כל ימי המעשה. עוד אפשר שזה מעלה את כל העולם שנברא לששת אלפי שנה: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו' וכו' (ע"ז ט,א). יציאת מצרים כנגד האלף הראשון בו נברא העולם, כעין יציאת מצרים שהיה בזה התחלה של גילוי ישראל בעולם, והתחלה של עולם בו מתגלה ברבים גילוי שם ה'. מעמד הר סיני כנגד האלף השלישי בו היה מעמד הר סיני, וכן בו מתחיל גילוי אלפיים שנות תורה (מאברהם שגייר - הפיץ תורה בעולם). מעשה עמלק כנגד האלף השישי שבו נמשכה הגלות הארוכה של אדום, שעמלק היה צאצא עשו שהוא אדום, והוא שונא ישראל גדול כמו שבגלות אדום התעללו בישראל בצורה אכזרית וקשה יותר מכל שאר הגלויות (בכמות ובאיכות), וכן בסופה, בגאולה, יושמד עמלק (וזה נאמר בשל מעשה עמלק שנלחם בישראל בצאתם ממצרים: "ויאמר כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" [שמות יז,טז; ראה רש"י]). מעשה העגל זה כנגד האלף הרביעי בו היה חורבן הבית הראשון (וכן גלות ישראל ויהודה), שנעשה (גם) בשל חטא הע"ז (יומא ט,ב [וכן חורבן בית שני בשל שנאת חינם ששקולה גם כע"ז (שם)]). מעשה מרים כנגד האלף השני, בו נולד נח (1056) ובו היה מהמבול (1656), ובו נולד אברהם (1948), כרמז שמרים דיברה במשה שגירש את אשתו בשל מעלתו כנביא, ואילו הם (אהרן ומרים) נביאים ולא התגרשו; שזהו כעין נח בעצמו ומול אברהם, שנח כשלעצמו הוא צדיק אבל מול אברהם הוא אינו צדיק ('"בדורותיו" - (סנהדרין קט) יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. "את האלקים התהלך נח" - ובאברהם הוא אומר (בראשית כד): "אשר התהלכתי לפניו", נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו' [רש"י; בראשית ו,ט]), כך אהרן ומרים נביאים וקדושים, אבל לא כמו הרמה של משה. זכירת שבת כנגד האלף החמישי בו החלה זמן הגאולה, ויכלו להיגאל כבר אז, אלא 'בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו', ושבת היא מעין עוה"ב ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]). עוד אפשר שמא"י אנו מתקנים את כל העולם, שכאן עיקר התו"מ (ספרי "עקב", מג), לכן זה כנגד ששת העממין שהיו בארץ וכבשנו אותם בכניסתנו לארץ (העם השביעי - הגרגשי, יצא מהארץ ולא נלחם ['גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי' וכו' (יר' שביעית ו,א. ובדומה בדברים רבה ה,יד)]). יציאת מצרים כנגד הפריזי שנשמע כלשון פרוז, שהוא מקום שיושב פרוץ בלא חומה: 'ערי הפרזי - פרזות ופתוחות בלא חומה; וכן "פרזות תשב ירושלם" (זכ' ב , ח)' (רש"י; דברים ה,ג), כעין שמצרים היתה סגורה כעין כמו בחומה שלא יכל עבד לצאת משם, ובכ"ז בנ"י יצאו משם ביציאת מצרים. מעמד הר סיני כנגד החוי, שנשמע קרוב לחיויא שזה בארמית נחש, שכך במתן תורה היה תיקון לזוהמת הנחש: 'מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא; ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבי' שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן' (שבת קמה,ב-קמו,א). וכן במתן תורה קיבלנו את התורה בה אנו מתקנים את העולם מהקלקול שהנחש החטיא את אדם וחוה. מעשה עמלק כנגד הכנעני, שעמלק התחפשו בלשונם לכנענים כדי להילחם בישראל (באחד ממלחמותיו): "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב" וגו' (במדבר כא,א), '"יושב הנגב" - זה עמלק, שנאמר (במדבר יג) "עמלק יושב בארץ הנגב". ושנה את לשונו לדבר בל' כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו: נתפלל סתם, שנאמר "אם נתון תתן את העם הזה בידי"' (רש"י). מעשה העגל כנגדו זהו החיתי, כלשון חטא, שחטאו בעגל. מעשה מרים כנגד האמורי, שזה כלשון אמירה - דיבור, שדיברה לשוה"ר. זכירת שבת כנגד היבוסי, כעין לשון אבוס, מתקן להאכלת חיות. כרמז שבשבת יש מצווה לאכול, שהאכילה הגשמית החומרית (כעין כמו החיות שאוכלות) מתקדשת בשבת. בנוסף, זה כלשון יבוס - כרמז לניצחוננו על האויבים: "באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" (תהלים ס,יד); כרומז שיש שמיטה שזה שבת הארץ שהיא לאחר כניסתנו לארץ, לאחר 14 שנות כיבוש ונחלה: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה,ב). אולי גם אנו מחברים את הימים כנגד החגים, שהם זמן מקודש (שקידשנו אותם ע"י קידוש החודש), שאנו כעין מעלים את הזמן להתחבר לזמן שהתקדש, ולכן מזכירים הזכרות - ד"ת בכל יום כעין רמז כנגדם. יציאת מצרים זהו פסח שבו יצאנו ממצרים. מעמד הר סיני זהו שבועות שבו קיבלנו את התורה. מעשה עמלק זהו ר"ה בו ה' דן את עולמו, על כמה התקדש או ח"ו נטמא, האם היה בעולם גילוי של ישראל קדושים או של עמלק הטמאים (ששניהם נקראים "ראשית", שמשפיעים לכל העמים כולם). מעשה העגל כנגד יוה"כ בו נאמר "סלחתי" על מעשה העגל. מעשה מרים כנגדו זהו שמ"ע בו הדינים יוצאים לחול בעולם (שזה נעשה בהו"ר ושמ"ע), כעין מרים שנענשה והצטרעה. זכירת שבת כנגד סוכות בו כל הטבע מתקדש, שעל כל הגשמי בסוכה שורה השכינה, כעין שבת שמקדשת הכל.