בס''ד    פרשות מטות מסעי: מה הוא טעם כעיקר, ומתי הוא אוסר תערובת

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על בני ישראל הנלחמים במדיין, ומצווים לטהר את כליהם: ''כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם''. מדוע כאשר נלחמו בסיחון ובעוג לא צוו לטהר את כליהם? הרמב''ן (לא, כג) יישב, שמלחמת סיחון ועוג הייתה חלק מכיבוש ארץ ישראל, מלחמה שכפי שראינו בעבר (תולדות שנה ו') הותרו בה אכילת מאכלות אסורים (וממילא גם הכלים שבלועים ממאכלים אלו[1]), שלא כמלחמת מדיין שהייתה מלחמת נקמה. ובלשונו:

''ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז ע''א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם''  

בעקבות התורה הכותבת על כלי מדיין, נעסוק השבוע בהלכות היוצאת מפסוקים אלו, הלכות "טעם כעיקר". תחילה נבין פירוש המושג, והיחס בינו לבין ביטול בשישים, ביטול בו עסקנו פעמים רבות בעבר. עוד נעסוק בשאלה היכן דין טעם כעיקר בא לידי ביטוי, והאם דרגת איסורו הוא מדאורייתא או מדרבנן, נקודה בה יש נפקא מינה בעיקר בדיני ספקות.

ביטול בשישים

על מנת להבין מה הוא טעם כעיקר, והאם הוא מדאורייתא ומדרבנן, יש לפתוח בנקודה בה עסקנו פעמים רבות בעבר כאשר דנו בדיני ביטול איסורים. כאשר דנים בתערובת של דברים לחים שהתערבו (או דבר לח ביבש), וכמו טיפת חלב שהתערבה בבשר, כדי שיהיה ניתן לאכול את התערובת, צריך שיהיה בהיתר פי שישים מהאיסור שנפל לתוכה (ולמרות שראינו שבוע שעבר (פנחס שנה ח'), שלדעת השולחן ערוך ניתן להסתפק בטעימת גוי, למעשה הדעה הרווחת שחייבים דווקא פי שישים).

אמנם, יש חילוק בעניין זה בין מקרה בו מדובר בתערובת מין במינו (כמו טיפת חלב טהורה בטיפת חלב טריפה), לבין תערובת מין בשאינו מינו (כמו חלב בבשר). כאשר מדובר במין במינו, מדין תורה די ברוב כדי שהאיסור יתבטל, ורק מדרבנן צריך פי שישים. לעומת זאת כאשר מדובר במין בשאינו מינו, מדין תורה יש צורך בפי שישים בהיתר כדי שניתן יהיה לאכול את התערובת. השלכה לכך תהיה במקום ספק, וכמו במקרה בו נשפך חלק מהתערובת, וכבר לא ניתן לדעת אם בתערובת המקורית היה פי שישים של היתר.

כאשר מדובר בתערובת מין במינו, כיוון שמדאורייתא היא מתבטלת ברוב ורק מדרבנן יש צורך בפי שישים, כאשר יש ספק האם יש פי שישים בתערובת ויש בוודאי רוב, ניתן להקל ולאכול את התערובת, שכן ספק דרבנן לקולא. לעומת זאת כאשר מדובר בתערובת מין בשאינו מינו, אם יש ספק האם הייתה בתערובת פי שישים, יש להחמיר ולא לאכול את התערובת, שכן כאמור תערובת זו צריכה מדאורייתא פי שישים וספק דאורייתא לחומרא. ובלשון הטור (יו''ד צח) שסיכם את הדברים:

''פירש רבינו תם, דמין במינו כיון שאינו נותן בו טעם, מן התורה בטל ברוב, אלא שחכמים הצריכו שישים. ושלא במינו אסור מן התורה עד שישים... ונפקא מינה אם נתערב מין במינו ונשפך בעניין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נתבאר שהיה רובו היתר, מותר, דספיקא דרבנן תולין להקל, ואם לא נתבאר שרובו היה היתר אסור. ואם נתערב בשאינו מינו ונשפך אסור, דספיקא דאורייתא לחומרא.''

נמצא, שכאשר מדובר במין בשאינו מינו, יש צורך בשישים מדאורייתא כדי שהאיסור יתבטל, ובמקום ספק יש להחמיר. אמנם, דין זה לכאורה נכון רק כאשר מדובר באיסור ממש שנפל לתוך תערובת היתר. לעומת זאת, כאשר נופל רק 'טעם איסור', כפי שנראה להלן יש מחלוקת האם גם במקרה זה יש צורך מדאורייתא בפי שישים כדי שמין במינו יתבטל, או במקרה זה די בפי שישים מדרבנן (ונפקא מינה כאמור, למקרה בו נשפך חלק מהתערובת ויש ספק כמה היה). מה הכוונה רק טעם איסור? גם על כך נחלקו.

טעם כעיקר

ישנם מספר מקרים שמוסכמים בראשונים שמדובר בטעם ולא בממשות, שכן כך כותבת הגמרא במפורש. הגמרא במסכת נזיר (לז ע''ב) כותבת, שענבים ששרו במים ונתנו בהם טעם, טעם זה נחשב כטעם ולא ממשות. עוד היא כותבת שגם טעם שנפלט מקדירה שבלעה טעם בשר, נחשב גם הוא טעם ולא ממשות. נחלקו הראשונים איזה כלל ניתן להוציא מדברי הגמרא:

א. הר''ן (חולין לה ע''ב בדה''ר) סבר, שכל עוד חלק מהאיסור נמצא בתערובת, גם אם נעלם בה לגמרי, האיסור נחשב כממשות ואסור מהתורה לכולי עלמא. רק במקרה בו הוציאו את האיסור מתוך התערובת, או שממילא מראש כאשר הוא התערב בה, התערב רק טעם ולא חלק מהאיסור, רק אז האיסור נחשב כטעם, ויש מחלוקת האם איסורו מהתורה או מדרבנן. משום כך, טיפת חלב שנפלה לתוך בשר נחשבת כממשות, אך אם רק שרו עוף בחלב והוציאו אותו, הטעם שיצא ממנו נחשב כטעם ולא ממשות.

ב. רש''י (עבודה זרה סז ע''ב) חלק ופירש, שרק כאשר האיסור עוד נשאר בעינו, הוא נחשב כממשות ואסור מדאורייתא לכולי עלמא, אך אם הוא עבר שינוי צורה בעקבות הערבוב, אפילו אם נשאר בתוך התערובת, הוא נחשב טעם שיש במעמדו מחלוקת (שכן כבר לא ניתן לומר שהוא מוגדר כממשות). משום כך בניגוד לר''ן, טיפת חלב שנפלה לבשר, נחשבת כטעם, שכן היא מתערבת ונעלמת לגמרי באיסור. והוא הדין לגבינה שהותכה על בשר ונעלמה, שגם היא עברה שינוי. ובלשון הריטב''א (חולין צח ע''ב ד''ה ופירוש):

''ופירוש טעם כעיקר האמור בכל מקום הוא, כשאין בה ממשו של איסור אלא טעמו בלבד, וכלשון טעמו ולא ממשו שאמר רבי יוחנן במסכת עבודה זרה כפירוש רש"י ז"ל, שהוא הנכון והמוכרע מן הלשון. ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו של איסור בתחילה כזית בכדי אכילת פרס, אלא שנימוח אחרי כן, או שלא היה שם כלל ממשו של איסור אפילו בתחילה, כגון נזיר ששרה ענבים במים.''

ג. הרמב''ם (מאכלות אסורות טו, א) בגישה המקילה ביותר סבר, שגם אם האיסור נמצא בתערובת (שלא כר''ן) ואפילו אם לא שינה את צורתו, נמחה וכדומה (שלא כרש''י), כל עוד אין בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, נחשב האיסור רק כטעם ולא ממשות. עם זאת בוודאי שגם לשיטתו, מדובר במקרה בו לא רואים ממש את האיסור, שכן אם רואים את האיסור, בוודאי שחובה להוציאו.

משום כך ולדוגמא, רסק של בשר כשר וטרף שהתערבו ולא ניתן להבחין מה איסור ומה היתר, נחשב כתערובת שיש בה ממשות איסור, רק אם יש בבשר הטרף כזית בכדי אכילת פרס. לדעת רש''י לעומת זאת גם בפחות מכזית יש בכך ממשות שאסורה מדאורייתא לכולי עלמא, שכן האיסור לא השתנה. ובוודאי שכך הדין גם לדעת הר''ן, שכן האיסור נשאר בתערובת.

טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן

לאחר שראינו את ההגדרות השונות לשאלה מה נחשב טעם, ומה נחשב ממשות, יש לבחון מחלוקת נוספת; האם טעם כעיקר מדאורייתא או מדרבנן (וכאמור, ממשות לכולי עלמא אסורה מדאורייתא). כאשר מדובר בטעם בשר שנכנס בחלב (ולהיפך), מוסכם בעקבות הגמרא במסכת פסחים (מה ע''א), שטעם כעיקר דאורייתא. לכן אם נכנס רק טעם בשר בחלב, ולא יודעים אם יש פי שישים היתר בתערובת, התערובת אסורה, שכן זה ספק דאורייתא. נחלקו הראשונים מה הדין בשאר איסורים, וכמו בערבוב של טריפה:

א. רש''י (ד''ה לטעם) סבר, שבמקרה זה, טעם כעיקר מדרבנן בלבד. ראייה הביא מהגמרא במסכת חולין (צח ע''ב) הכותבת, שלמרות שכאשר הנזיר מביא לכהן בסוף נזירותו את זרוע האיל, זרוע זו אמורה לאסור את כל שאר האיל (אותו אוכל הנזיר), בגלל הטעם העובר ממנה לשאר האיל, כאן יש חידוש מיוחד, שכן על אף שבקודשים אומרים טעם כעיקר, הוחרג איל הנזיר מכך. משמע, שרק בקודשים אומרים טעם כעיקר, ואילו בשאר איסורים יש טעם כעיקר (כפי שעולה מגמרות נוספות), אך מדרבנן.

עוד ראייה הביא מהגמרא במסכת עבודה זרה (סז ע''ב) הכותבת בשם רבי יוחנן, שכל דבר איסור שיש בו ממשות וטעם, לוקים עליו, ודבר איסור שיש בו רק טעם ולא ממשות לא לוקים עליו. בפשטות מקרה של 'טעם ולא ממשות', הוא מקרה של טעם כעיקר, ובכל זאת כותבת הגמרא שלא לוקים עליו, משמע שהוא לא מדאורייתא. את הגמרא בפסחים (מד ע''א) הלומדת מפסוק טעם כעיקר, ממנה משמע שמדובר באיסור דאורייתא, דחו ואמרו שמדובר באסמכתא בלבד. ובלשון הרמב''ן (חולין שם) שגם פסק כך:

''ומדאמרינן לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פירש רש"י ז"ל דלרבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן, וכדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל, והכי נמי שמעינן ליה לרבי יוחנן במסכת עבודה זרה (ס"ז ב') כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, והא דילפינן ליה בפסחים מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא, דהוו להו נזיר וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אי נמי גיעולי גוים חדוש הוא.''

ב. רבינו תם (תוספות עבודה זרה שם, ד''ה א''ר) חלק וסבר שטעם כעיקר מדאורייתא, וכדברי הגמרא במסכת פסחים (שם) הלומדת מפסוק שטעם כעיקר מדאורייתא. ראייה שכוונת הגמרא ללימוד של ממש ולא כאסמכתא, הביא מכך שהגמרא באותו דיון דנה גם בדין 'היתר מצטרף לאיסור' (דין שלא נעסוק בביאורו כאן), ודין מצטרף לאיסור בוודאי מדאורייתא. עוד ראייה הביא מהגמרא במסכת זבחים (עט ע''א), המביאה בשם רבא השקה בין דין טעם לדין רוב, וכיוון שרוב מדאורייתא, הוא הדין לטעם.

את הראייה אותה הביא רש''י ממסכת חולין, הכותבת שדווקא בקודשים טעם כעיקר אסור, אך לא באיל נזיר, דחו. להבנתם, אין כוונת הגמרא לומר שדווקא בקודשים טעם כעיקר אסור מדאורייתא, ולא חולין שזה מדרבנן, אלא הגמרא עוסקת שם במקרה נקודתי, ביחס בין האיסור בקודשים לבין איסורו באיל נזיר, שגם הוא קודשים. על כך כותבת הגמרא, שעל אף שבקודשים טעם כעיקר אסור מהתורה, אין הדין זהה גם באיל הנזיר, וכל העניין הוא ללא התייחסות כלל לדין במקרה בו יש טעם במאכל חולין.

מלקות

כאמור, רש''י הביא ראייה מדברי רבי יוחנן הכותב שלא לוקים על טעמו של איסור, דבר קשה לסוברים שטעם כעיקר דאורייתא. רבינו יוסף מאורלינש (תוספות שם) יישב, שאיסור זה נחשב כאיסור עשה, עליו לא לוקים. ונימק, שאחד המקורות לדין טעם כעיקר, הוא מבליעת כלי מדיין וכפי שראינו בפתיחה, וכיוון שבכלי מדיין לא נאמר בפירוש שאין לאכול את טעם האיסור, אלא שמצווה להגעיל את הכלים לפני השימוש בהם, ממילא נחשב הדבר כמצוות עשה, עליה כאמור אין לוקים.

רבינו תם (שם) חלק וסבר, שמצוות הכשרת כלים אינה המקור לדין טעם כעיקר, אלא שממצווה זו למדים שגם כאשר טעם נבלע בכלים, עדיין הוא שומר על מעמדו כטעם איסור. משום כך דחק בגמרא וכתב, שכאשר רבי יוחנן פסק שלא לוקים על טעמו של איסור, אין הכוונה למקרה הרגיל של טעם כעיקר המתייחס לתערובת מין בשאינו מינו, וכמו חלב נתן טעם בבשר, אלא לתערובת מין במינו, וכמו חלב טרפה בחלב כשרה. במקרה זה טעם האיסור אינו מורגש, וטוען רבי יוחנן שלא לוקים אם אין ממשות איסור.    

להלכה

להלכה במחלוקת רש''י ורבינו תם, פסק השולחן ערוך (יו''ד צח, ב) כדעת רבינו תם, שטעם כעיקר מדאורייתא גם בשאר איסורים, ולא רק בבשר וחלב. לכן במקרה בו ישנה תערובת של מין בשאינו מינו, שנשפך חלק ממנה ולא יודעים האם בתערובת המקורית היה פי שישים בהיתר כנגד האיסור, יש להחמיר, שכן ספק דאורייתא לחומרא. ביחס לאיסור המלקות, כיוון שבזמן הזה בכל מקרה לא לוקים, לא דן השולחן ערוך במחלוקת הראשונים (בה נאמרו עוד שיטות רבות) ולא פסק כדעת מי ההלכה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...