"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה. ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר. אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" וגו' (במדבר כז,א-ד). ראה 'בארץ לא זרועה', 'חיבת הארץ של בנות צלפחד', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. '"למשפחות מנשה בן יוסף" – כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך חיבבו בנות צלפחד' (ספרי). בא רש"י ומסביר: '"למשפחת מנשה בן יוסף" – למה נאמר? והלא כבר נאמר "בן מנשה"? אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנא' (בראשית נ) "והעליתם את עצמותי" וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר "תנה לנו אחוזה". וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק, ואם יחסו לגנאי כגון (מ"ב כה) "בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע", בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו' (רש"י פס' א). אומר הנצי"ב: 'למשפחות מנשה בן יוסף. למה נאמר? והלא כבר נאמר בן מנשה. רש"י. כשם שחיבב יוסף כו'. שנ' “והעליתם את עצמותי מזה. רש"י. וקשה לי, שהרי כל השבטים בקשו קבורת א"י, אלא לא היו צריכים לישבע. ולי נראה, מה שאמר "כי גנב גנבתי מארץ העברים", ולא כחש האף שזאת הי' לרעה לו וכבר נשתבח יוסף ע"ז כמבואר ברבה פ' ואתחנן. כך חיבבו אותה בנות צלפחד. כצ"ל. אין ראיה מהא שביקשו נחלה בא"י, ואם לא הי' חביב א"י בעיניהם יותר משאר ארצות וכי לא היו מבקשות נחלה? וכי יחזרו בעצמם למצרים? אלא הראי' ממה שביקשו דווקא א"י ולא עבר הירדן. וזהו שאמרו "בתוך אחי אבינו", והא אמרו בתוך משפחותינו אלא משום שגלעד ישב בעה"י, ואחי צלפחד ישבו כולם בא"י כמבואר ביהושע י"ז, והמה נטלו חלקם ג"כ בא"י. וזהו מרוב חביבות של א"י לא רצו לשבת במנוחה בעה"י שכבר כבשוה' (עמק הנצי"ב על הספרי). אולי לשיטת רש"י יוסף לא היה צריך להשביע את ישראל, כיון שנאמר כבר לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" (בראשית טו,יד), שהכוונה: '"דן אנכי" – בעשר מכות' (רש"י). לכן יוסף לא היה צריך להשביע מחשש שהמצרים לא יתנו שיקחוהו, כיון שבכ"א המצרים לא רצו שישראל יצאו אלא ה' הכה אותם עד שהוציאו בלית ברירה; ממילא גם לא היו מעכבים מלהוציא את עצמותיו, כיון שנתנו לצאת בעל כורחם. או שאמנם גם שאר השבטים השביעו, אולם כיון שנאמר שיוסף השביעם, אז היה ראוי שיאמר גם עליהם שביקשו, מזה שלא נאמר על השבטים שביקשו סימן שהם לא אמרו לזרעם שיוצאם, או שבאה התורה לרמז שאצל יוסף זה נבע מרצון מיוחד לחזור לארץ, בשל חיבתו את א"י. אולי נאמר שיוסף השביע את כל ישראל: “וישבע יוסף את בני ישראל" (בראשית נ,כה), והרי היה מספיק שישביע את זרעו כמו שהאחרים אמרו לזרעם שיוציאום, רק שאצל יוסף היה צריך לעשות בשבועה, מדוע השביע את כל ישראל כולם? זה מראה שזה דבר שהיה חשוב ביותר ליוסף ולכן פעל בכל כוחו לחזק את הבאתו לא"י. רש"י מסביר שהדרשה היא מכך שהתורה חזרה על מנשה ואמרה "למשפחת מנשה בן יוסף", שלכן דרשו שיש משהו במשפחה באבותם, שזהו שיוסף חיבב את הארץ. אמנם ע"פ הסבר הנצי"ב שזה מתברר ע"פ מה שביקשו נחלה דווקא בתוך אחי אביהם – בא"י, אפשר שדרשו כאן מזה שנאמר פעמיים מנשה, זה כרמז שיש שני גילויים במנשה, אותם שנחלו בעבר הירדן ואלו שנחלו בא"י; שזהו: "בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף", שהם צאצאי מנשה מתוך משפחת מנשה הגדולה, שכך רומז שיש שני חלקים בתוך משפחת מנשה הגדולה (שהם נחלו בשני מקומות שונים). שזה בא לרמז שע"פ בקשתם לנחול דווקא בא"י מוכח שהם מחבבות את א"י כעין יוסף זקנם. או בדומה, משה ביקש ממנשה שינחלו בעבר הירדן בשביל הפצת תורה שם (הנצי"ב; דברים ג,טז), וחצי שבט הסכימו לישאר שם; ממילא בסתם כך כל השבט היה אמור לישאר שם, כיון שהוא מקום ראוי וטוב לישב בו (כמו שרצו בני גד ובני ראובן), ועוד שמשה ביקש זאת (ולמטרה חשובה), וכן כיון שקרובי משפחתם נוחלים שם אז נח יותר לנחול איתם. אולם בכ"ז חצי שבט החליט שעדיף להתנתק ממשפחתם ולהיכנס לא"י, שזה בשל אהבתם הגדולה את הארץ. זה מה שבאה התורה לרמז שמנשה נאמר כפול, כרמז לחלוקתם לשני חצאים כרמז לחיבובם את הארץ (כמתגלה בחצי השבט שנכנסו), וזה נאמר בהקשר למנשה בן יוסף כרמז שזה נובע מכח יוסף שהחיל בזרעו. או אולי נאמר פעמיים מנשה כדי להדגיש שזהו ממשפחת מנשה בן יוסף, שיש גילוי של חיבוב יוסף את א"י, שעובר במשפחה, שלכן קרא לבנו ע"ש יציאתו מהארץ: “ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מא,נא), כגילוי לאהבתו והגעגוע שלו לארץ בשל חיבובו, וזה ממשיך עד אליהן. ויותר מזה ע"פ הסבר הנצי"ב שההוכחה היא ממה שלא הכחיש שקראו לו עברי שהיה בזה בוז כלפיו, אפשר גם שבזה שקרא לבנו ע"ש שהוא אינו בא"י, אז זה יכול להיות פתח לבוז כלפיו על שאינו יליד מצרים וכדו' (ואולי אף ירכלו על עברו שלא נמצא במקומו אולי בגלל פגם שיש בו) ובכ”ז לא נמנע יוסף מלקרוא לבנו ע”ש שאינו בארצו (אמנם המצרים לא ידעו עברית, אבל מן הסתם היו ששאלו אותו על שמו של בנו), לכן התורה חזרה על מנשה להדגיש גילוי של חיבוב הארץ ביוסף כמתגלה בשמו של בנו. אמנם אפשר שהדרשה בכלל מתייחסת ע”פ הכלל שאם נאמר שושלת ונאמר על צדיק, אז סימן שכולם צדיקים, כמו שמביא רש"י (מהספרי) מיד בהמשך: 'וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק', שכך למדו מבנות צלפחד שנאמר עליהן שהיו צדיקות, שכך זה מלמד לכל הדורות למעלה שהיו צדיקים בדומה להן, ממילא זהו הלימוד שיוסף היה מחבב את א"י כמותן. ומזה שנאמר "למשפחת מנשה בן יוסף" ולא רק "בן יוסף", זה בא להדגיש שגילוי המשפחה בא מאבותם, שבהקשר כאן (שכל הדורות צדיקים כמותן) זה בא ללמד שמקור כוחן זה מהגילוי של יוסף כראש המשפחה.