"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (במדבר כז, יח)

משה רבנו מבקש מה' טרם הסתלקותו שימנה תחתיו מנהיג ראוי לעם ישראל. בתשובת ה' למנות את יהושע בן-נון, ה' מכנה את יהושע בכינוי - "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". ר' יוזל הורביץ (הסבא מנהוברדוק) מסביר:

"השיב לו ה': "קח את יהושע איש אשר רוח בו". ביאורו, שיש בו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג גם כן על הציבור, כי בהיות רוחו כל כך חזק, עד שיכול למשול על טבעו ולפתור לעצמו כל שאלותיו ותביעותיו על פי ההשקפה האמתית, ואינו מפחד מכל הרוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הציבור, ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו. וגילה לו הסוד הזה, כי הכל תלוי ביכולת למשול על עצמו. ואם האדם הוא הפכפך ובלתי מושל ברוחו... איך יבוא להנהיג את הציבור, אם הוא יבוא להתערב עם המזגים השונים שבבני אדם יתבלבל מיד, ויחניף לכל אחד מפני נגיעה דקה מן הדקה. כי אם לא יכול לפעול על נגיעתו, איך יפעול על נגיעת תבירו". (מדרגת האדם, ירושלים תשל"ו, תיקון המידות, פרק ג', עמודים נח - נט).

תשובת ה' היא שדווקא יהושע, "אשר רוח בו", אשר יודע למשול בעצמו ויש לו עמדה מוצקה, הוא המנהיג שגם יוכל לתת מענה אישי לכל אחד ואחד מישראל. לעומת זאת, אדם שחסרה לו עמדה העצמית יתקשה לתת עצה אמיתית לכל אחד ואחד בגלל הנגיעה האישית שתטה אותו מהשיפוט האובייקטיבי.

ר' יוסף ליב בלוך עסק בהרחבה בסוגית המתח שבין יציבות האדם בעמדתו לבין יכולתו להבין ולהזדהות עם בעלי עמדה אחרת. ר' יוסף ליב בלוך הביא את האגדה המפורסמת על המפגש בין רבי אלעזר בר' שמעון והאיש המכוער (תענית כ, כ), ובהתאם לכך מפרש את מסקנתו של ר' אלעזר ב"ר שמעון, אשר אותה הוא דרש לאחר המעשה - "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז":

" 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז' - כי באמת צריך שיהיה לו לאדם אומץ הדעת והחלטה חזקה... להתלמד להגיע למדרגה כזו להיות קשה כארז, לבלי לנטות אף מעט הצדה מהחלטותיו החזקות והברורות. ובאמת מה רעה היא מדת האנשים קלי הדעת הפוסחים וקופצים מדעה לדעה ולכל אשר יוליכם הרוח ילכו... אין להם שום החלטה לדעת - זו היא דרכי וזו היא החלטתי. מדה גדולה היא זו והתלמדות מרובה דרושה לאדם להגיע למדת קשה כארז... אף שצריך האדם להיות בעל דעה חזקה לבלי הנתק ממקומו מכל רוח שינשב, בכל זאת לא יעמוד מוצג על מקומו כארז ולהיות לנגף, שכל הפוגשו יכשל וינגף בו, רק צריך להיות רך כקנה. וכדאמרינן בענין זה (אבות דרבי נתן, פרק מ"א) "מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו הולך ובא עמהם, דממו הרוחות - חוזר הקנה ועומד במקומו", פירוש: הקנה גם כן עומד מושרש בחוזק במקומו ואינו נעקר ממקומו מכל רוח שיבוא, אבל מכל מקום הוא מרכין את ראשו ובא עם כל הרוחות, וכן צריך האדם להיות, אף שצריך שיהיה תקיף בדעתו, אמיץ בדעותיו וחזק בהכרותיו, בכל זאת גם מדה זו אינה צריכה להיות קשה כארז, שלא תזוע ממקומה כלל, ושהכל ינגפו בו כפוגע בארז או באבן קשה, אלא מידה זו עצמה צריכה להיות יותר רכה, יותר עדינה, צריך שתהיה לו לאדם בהנהגתו עם הבריות איזו רכות לכפוף עצמו להם להרגיש ולהבין את אחרים לפי מצבם הם - ובכל זאת הוא בעצמו על מקומו יעמוד ואל ינתק ממנו כלל". (שיעורי דעת ירושלים תשמ"ט, ספר שני, עמודים קסג - קסד).

מאת: הרב נחמיה רענן, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il