"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ויסעו בני ישראל ויחנו באבת" (במדבר כא,ד-י). ראה 'בארץ לא זרועה', 'נחש הנחושת – הכרת טובה לה'', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. נראה שבתלונה כאן ישראל התלוננו נגד ה' שהוציאם ממצרים ונגד משה שהיה שליחו, לכן כאן יש גילוי כנגד שעבוד מצרים; אמנם היו כבר כמה פעמים שבנ"י התלוננו נגד משה על שהוציאם ממצרים, אבל לא נגד ה', לכן דווקא כאן יש גילוי חזק כנגד שעבוד מצרים והגאולה ממנה ע”י ה', לכן כעין כנגד שהם אומרים שהיו רוצים להשאר תחת יד מצרים כך ה' מגלה כנגד גלותם ויציאת מצרים שהוציאם. לכן זה נעשה ע"י הנחשים שה' שחרר: “וַיְשַׁלַּח", כעין מה שה' אמר למשה לומר לפרעה לשחרר את ישראל: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ט,א). (וכעין רמז שזה כנגד שהצטערו על שה' אמר לשלחם, שכך מ"שלח" נעשה ל"וישלח" – 'וי שלח', צער [וי] על שנאמר שלח, וכך נעשה עונש להם [וישלח] עד שאמרו 'וי' [צער] מהעונש על שהתלוננו על מה שנעשה ב”שלח”). העונש בא במיוחד ע"י נחשים כיון שהפרעונים היו מתפארים בנחשים, שהיו שמים דמות נחש קוברה על ראשם [לכן גם נענשו בנחשים ארסיים – הנחשים השרפים, כרמז לקוברה שעל ראש פרעה, שהוא נחש ארסי] (ובהיסטוריה מובא שהאמינו במצרים שהפרעונים הם כעין נחש, שהאשה שהיה שוכב איתה היתה מתה בשל הארס מהזרע שלו; לכן גם מובן שכאן זה התגלה בנחשים עם ארס – הנחשים השרפים); ממילא על מה שהתלוננו על מלכות ה' בטענה שרוצים להשאר תחת יד פרעה, היה כנגד זה גילוי בעונש הנחשים שהזיקו, כעין מה שנעשה כשהיו במצרים שהיו ניזוקים ע"י הוראת מלכות מצרים – הוראת פרעה. לכן הרפואה מזה נעשתה ע"י דמות נחש שמכוון ליבם לקב"ה ('יוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא ח): "עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי”. וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים' [משנה; ר"ה ג,ח]), כגילוי שרוצים במלכות ה' ולא במלכות מצרים. זה גם נעשה ע"י ראיה: “וראה אתו וחי", כביטוי שיש לפקוח את העיניים על המציאות ולראות כמה אנו תלויים בקב"ה, כמה רעה יש מהחומריות והטומאה, וממילא כשרואה את הנחש מביט בדעתו על מה שהיה במצרים (שמתדמים לנחש), כמה רוע וכאב, שזהו הגילוי הטבעי בעולם שמשעבדים זה את זה (ובפרט נגד ישראל), ולכן מבין כמה חובה לקבל את מלכות ה' בעולם, כדי לעשות את העולם טוב וכן כהוכרת תודה על כל הטוב שה' מצילנו מכל הנזקים שבעולם. זה גם קשור כנגד גילוי מצרים במיוחד (שזהו הנחשים כמצרים), כיון שהכפיות טובה שלהם על האוכל בהקשר למצרים (שהתלוננו על המן ועל שיצאו), מקשר לכפיות טובה של מצרים בהקשר לאוכל, שיוסף הציל את מצרים מרעב ובכ"ז מצרים היו כפויי תודה ושעבדו את ישראל שהיו תחת ידם בארץ מצרים. גם כרמז (בנחשים כהמצאות תחת יד מצרים) שהתלוננו על ההנהגה הניסית ועל יציאתם ממצרים, והרי אם לא ההנהגה הניסית – ע"פ הטבע לא היו יוצאים ממצרים לעולם כיון שמצרים היו חזקים ולא נתנו לצאת מהם: 'מעולם לא יצא עבד או שפחה בן חורין ממצרים אלא הגר בלבד' וכו' (מכילתא דרשב"י; שמות ג,א) [וכמו שאנו אומרים בהגדה: 'וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם']; אולי לכן נאמר "וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים", שאלקים זה שם של גילוי מידת הדין, כעין שאמרו למה ה' התערב והעניש את מצרים בכח גדול עד שנשברו והוציאו אותנו, אלא היה צריך להשאיר אותנו תחת ההנהגה הטבעית שכך הינו נשארים במצרים. אולי רמז לכל זה שדרשו חז"ל: 'שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים' (ב"ק טז,א), שמי שלא מוכיר תודה לקב"ה, שלא כורע בהודאה לה' במודים, מתגלה אצלו כעין כפיות טובה שעשו ישראל והתגלה בנחשים כעין בפרעה, ודמות הנחש היה נמצא בראש פרעה (בכתר), וזהו גילוי כעין שהשדרה (שדומה לנחש) עולה עד לראשו, כעין נחש שעולה בשדרה ולכן באזור הראש מתגלה ראש הנחש (וכן כעין שמתחבא תחת כיסוי הראש של פרעה ולכן לא רואים שעולה מהשדרה ומבצבץ לראשו), שאותו אדם כעין פרעה שלא נכנע לה' ולא מוכיר תודה. לכן זה לאחר שבע שנים כעין רמז לכפיות הטובה של פרעה שמתגלה בשנות השובע והרעב שהיו שבע שנים כל אחת. אולי הפרשיה מתחילה שנסעו וסובבו את ארץ אדום, כרמז לנאמר שעשיו לא ירד לגלות מצרים אע"פ שהיה אמור לרדת, כמו שמשה אומר לאדום: “וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו" (במדבר כ,יד), '"אחיך ישראל" – מה ראה להזכיר כאן אחוה? אלא אמר לו: אחים אנחנו בני אברהם, שנא' לו (בראשית טו) "כי גר יהיה זרעך", ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו' (רש"י [ומקורו בבמדבר רבה יט,טו]). שזה כעין רמז שנעשה כאן גילוי של קשר לרצון להיות בגלות מצרים בעקבות הקשר לאדום (כעין בדומה למובא ברש”י: '"על גבול ארץ אדום" – מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה; וכן הנביא או' ליהושפט (ד"ה ב כ) "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך"' [רש"י; במדבר כ,כג]), שזה השפיע עליהם לרעה, להתרחק מרצון ה' (כעין אדום שלא ירדו למצרים אע"פ שהיו צריכים לרדת ע"פ דבר ה'), וזה בא לידי ביטוי ברצונם להיות בגלות מצרים כעין כמו שהם ירדו מרצון למצרים (בשביל יוסף והאוכל) שלא כעשיו שלא הסכים לרדת; וכן הלכו “דרך ים סוף” ולכן נזכרו ביציאתם ממצרים שהסתיימה בים סוף. ולאחר המקרה כאן נאמר "ויסעו בני ישראל ויחנו באבת" (במדבר כא,י), כעין רמז באותיות (בניקוד שונה) לאבות, שחזרו בהם מהרצון להשאר במצרים, אלא רוצים להיות תחת הנהגת ה' ולהיכנס לא"י כעין כמו האבות שרצו בחיבור לה' ובא"י. משם "ויסעו מאבת ויחנו בעיי העברים" וגו' (פס' יא), כעין רמז שע"י החיבור לרצון האבות הגיעו לתפיסה הנכונה, שרוצים ביציאת מצרים כדי להיות עבדי ה' בא"י, כעין כרמז ל:“ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ודברת אליו כה אמר ה' אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני" (שמות ט,א), כעין שנענשו ב"וישלח" כנגד "שלח את עמי", ולכן עכשיו הם בתפיסה הנכונה כגילוי שיצאו ממצרים בהנהגה ניסית, בגילוי של "ה' אלקי העברים", ולכן נרמז שחנו בעיי העברים.