"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי" (במדבר כא,ד-ח). ראה הסבר ב'בארץ לא זרועה', 'נחש הנחושת – הכרת טובה לה'', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. מובא בגמ': 'שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים' (ב"ק טז,א). 'והוא דלא כרע במודים. לפי שמצוה לכרוע וכי זקיף זקיף כחויא, כדאשכחן ברב ששת במסכת ברכות (דף יב: ושם) מדה כנגד מדה, ונעשה נחש זהו עונשו שגנאי הוא לו במה שנעשה נחש' (תוס' ד"ה 'והוא' [מופיע בעמ' ב]). 'שדרו של אדם הרע שאינו כורע במודים מוליד בדומה לו נחש לאחר שבעה, דכן הוא עיבורו של נחש לז׳ שנין כדאמרינן פ״ק דבכורות. וענינו כמ״ש התוס׳ לפי שמצוה לכרוע וכי זקיף זקיף כחויא כו׳ ע״ש, דענין הכריעה לשם ה׳ היא הכנעה והשפלה היפך מעשה הנחש, כדאיתא פ״ק דסוטה: אמרתי יהלך בקומה זקופה ולא יתגאה ועתה על גחונך תלך … והשתא מי שאינו כורע ועומד בזקיפה כדרכו הרי שדרו עושה מעשה נחש הראשון כשהיה מהלך זקוף, וראוי להיות נענש כנחש, וע״כ נעשה נחש לאחר ז׳ שנים כתולדתו כמ״ש ודו״ק' (מהרש"א). ברבנו חננאל הגירסה היא 'שדרו של אדם לאחר ע׳ שנים נעשה נחש' וכו' (וכן מופיע בכמה גרסאות של כת”י), נראה שזה כרמז שחיי אדם הם שבעים שנה ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה" [תהלים צ,י]), שכך זהו רמז שמי שלא כורע במודים, שבכל חייו אינו מודה לקב"ה, הרי שמתגלה בו בחייו שהוא כנחש כפוי הטובה. אולי חז"ל למדו זאת מכאן, שהעונש בנחשים נעשה על כפיות טובה (שהתלוננו על המן), ולכן כך גם רמזו שנעשה עונש למי שלא כורע במודים – שהוא כפוי טובה, הוא נענש בגילוי של נחש. אולי לכן גם מתגלה בשבע שנים, כרמז שכאן התלוננו על המן, שהיו כפויי טובה ולא רצו בלחם הניסי: 'אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר: תן אתה. כפויי טובה, דכתיב (במדבר כא, ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", בני כפויי טובה דכתיב (בראשית ג, יב) "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"' (ע"ז ה,א-ב). 'כפויי טובה – אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים. בלחם הקלוקל – קל הוא המן, ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך. והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות' וכו' (רש"י). 'כפויי טובה. לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן, לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך' (תוס'). הרי שיש דימוי בין חטא כפיות הטובה שכאן לכפיות הטובה שבחטא עץ הדעת, שזה כעין המשכו, ושניהם קשורים באוכל; זה נאמר בהקשר לכך שלא רצו להחזיק טובה לקב"ה, לכן משה מזכיר את היותם כפויי טובה לומר שזה נובע מאי רצונם להחזיק טובה לקב"ה. והנה השיא בגילוי שהמן הוא משמים (ולא דבר טבעי) נעשה ע"י אי הירידה בשבת, שזה מראה שה' הוא שברא את העולם והכל ממנו, והוא זה שנותן להם את המן ולכן נותן להם כפול בשישי; כך שברור שחייבים להודות לו על הטובה שנותן להם. ממילא שיא ההתנגדות הפנימית שלהם בלב מתגלה בגילוי של השבת – לכן בגילוי של שבע כנגד השבת שם מתגלה השיא של שורש כפיות הטובה, ולכן הגילוי של העונש בנחשים (ובהיות זה כעין המשך לחטא עץ הדעת בשל הנחש) מתגלה בשבע. הסיבה שהתלוננו היא: '"בלחם הקלקל" – לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש לך אדם ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא' (רש"י; פס' ה), שהתנגדו לתפיסה שזה גילוי שמימי בעולם, ולכן חשבו שזה גשמי שיתפח במעיהם. לכן זה כעין ההיפך ממודים שבתפילה, שבתפילה אנו מבקשים מה' שיפעל בעולם, שיתגלה גילוי משמים בעולם, ועל זה אנו מודים לו (שפועל בעולם) – שבזה אנו מראים שאיננו כפויי טובה, שלא כמו שישראל היו כפויי טובה ולא רצו להודות לה' על שמנע מהם ללכת ג' פרסאות. השדרה מעמידה את האדם, כך גם דבר ה' הוא שמעמיד את כל העולם כולו, וכן ה' פועל ומשפיע בעולם, כך שבלעדיו העולם לא יכול היה להתקיים, לכן זה כעין רמז בשדרה שמעמידה את האדם (וזהו כאימרה שהאדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול); לכן אם אינו מודה לה' בכריעה במודים זהו כעין מתגלה בשדרתו שנעשית לנחש – שמתעלם מגילוי ה', שהוא כפוי טובה כעין הנחש, ולכן שדרתו שדומה לנחש כעין מתגלה כנחש שיש במהותו. כטעם מדוע נענשו בנחשים מביא רש"י (מחז"ל בתנחומא ובמ”ר): '"וינשכו את העם" – יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד, ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים' (רש"י; פס' ו). שבעונש יש דימוי בין הנחש אליהם; ממילא נראה שמזה גם רמזו למודים, שמי שבתפילה מתגלה אצלו כעין הנחש, שהנחש חטא בפיו, והמתפלל מוציא את המילים של מודים בפיו אבל לא משתחווה – שזה אומר שרק מדבר אבל לא באמת מתכוון לזה, שזה גילוי של כפיות טובה שמתגלה דרך פיו כעין הנחש שחטא בפיו ובכפיות טובה, לכן הוא מתגלה כעין הנחש. ולנחש הכל נעשה לו לטעם עפר ('אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם מתהפכים בפיו לעפר, שנאמר (ישעיה, סה): "ונחש עפר לחמו"' וכו' [במדבר רבה יט,כב]), שזה בלא טעם טוב, שכך מי שלא כורע במודים זה כעין שמגלה שיש הרבה טוב שצריך להודות עליו לה' – שכך אומר בפיו, אבל לא כורע – שמראה שלא מגלה זאת בעצמו, שזהו כעין שלא קשור אליו כל גילוי הטוב, כמו שהנחש כל הטוב שמגיע אליו מתגלה אצלו כלא קשור אליו – שאצלו הכל אותו טעם; כך מי שאינו כורע הוא כעין גילוי של נחש. (בפשטות משמע שכוונת הגמ' לאחר מותו של האדם; ממילא זהו כשהוא קבור בעפר, ואז מתגלה אצלו ערבוב עם העפר כמו שלנחש יש בטעם ערבוב עם העפר). אולי למדו שכאן משה התפלל עליהם, ואז ה' אמר לו על נחש הנחושת לרפאותם, שזה כרמז שיש גילוי בתפילה, שזהו במודים שבתפילה; שכאשר כורע שבזה מראה על כניעתו לה', כעין הנעשה בנחש הנחושת: 'כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא ח): "עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי”. וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים' (משנה; ר"ה ג,ח). אז מתרפאים מגילוי עונש הנחשים – אז מבטל את גילויו כנחש שמשחית את היותו אדם כראוי. המעשה כאן נעשה לאחר מות מרים ואהרן, כך שנשאר רק משה, וזהו כעין רמז בתפילה שזה מתגלה לאחר שעברו כבר שני חלקי התפילה הקודמים (שבח ובקשה), ועכשיו הוא בחלק השלישי (הודאה) כעין משה שנשאר האחרון, כעין השלישי, וישראל פגמו בחלק ההודאה, שהתלוננו במקום להודות. אולי גם למדו שזה נאמר סמוך למלחמת הכנעני מלך ערד, שהנפילה שלהם מולם היתה בגילוי של דיבור ותפילה, שעמלק שינה את דיבורו וישראל נכשלו בשל כך בתפילתם: '"יושב הנגב" – זה עמלק, שנאמר (במדבר יג) "עמלק יושב בארץ הנגב". ושנה את לשונו לדבר בל' כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר "אם נתון תתן את העם הזה בידי"' (רש"י; במדבר כא,א). בתחילה ישראל נכשלו בתפילתם, שלכן בהתחלה עמלק הצליחו: "וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר כא,א), וזהו כמי שפוגם בתפילתו (ע"י שלא כורע במודים). וזה קשור לדיבור וללבוש, שהיו שונים, שהלשון ככנען והלבוש כעמלק, שכך הוא מי שלא כורע במודים, שיש שינוי בין הדיבור למעשה. בדיבור הוא כעין כנען, שמודה לה' כעין עבד שמודה לאדונו כשנותן לו טובות (שכנען קולל שיהיה עבד [בראשית ט,כה]), אבל במעשים הוא מגלה רעה כעין לבוש עמלקי, שהגילוי בגופו (כבגד שעל גופו) מגלה שהוא כפוי טובה, שאינו משתחווה לה', שזהו כעמלק שבא להילחם נגד גילוי שם ה' בעולם. גם עמלק בגימטריה 'רם' (=גבוה), שטומאת עמלק היא מידת הגאוה (כמובא בזוהר ובחסידות ביהודי הקדוש), ממילא זהו שורש לכפיות טובה, שזה נעשה בשל גאוה שלכן לא מוכן להוריד את עצמו להודות לאחר, שזה רמז שבגופו לא כורע בשל גאוותו, אלא מגלה כפיות טובה לה'. בעקבות מלחמת ערד ישראל 'חזרו לאחוריהם שבע מסעות' (רש"י; פס' ד), אולי לכן למדו שהגילוי של כפיות הטובה באי השתחויה במודים (שמתגלה בהקשר למלחמת ערד) קשור לגילוי של שבע (מסעות), ולכן רמזו שכעין נעשה לנחש לאחר שבע שנים, כרמז לשבע המסעות. אולי אפשר גם שלמדו שישראל אמרו: “למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים", שזה מזכיר את מה שאמרו בהפסקת הבאר במיתת מרים: "ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" (במדבר כ,ה) [שאמרו למה העלה אותם ממצרים, ושאין מאכל ומים]. שזה כעין לרמז על קשר בין הדברים, לומר שכפיות הטובה מתגלית כעין כמו הנעשה במיתת מרים. לכן בפשטות משמע שהכוונה בגמ' לאחר מות האדם, שזה כעין לרמז למיתה, כרמז למרים שמתה. וזה מגלה בשבע שנים, ששבע רומז לגילוי של הכרת הטוב אצל מרים, שכל בנ"י חיכו למרים שבוע בשל הכרת הטוב: 'וכן לעניין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב): "ותתצב אחותו מרחוק", לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב): "והעם לא נסע עד האסף מרים"' (משנה; סוטה א,ט), שקיבלה שכר כנגד מעשיה הטובים, שזהו הכרת הטוב; ממילא רומז שמי שאינו כך, אלא הוא כפוי טובה, אז מתגלה בו נחש לאחר שבע שנים, כרמז שהוא ההיפך מהמתגלה אצל מרים. וזה מתגלה במודים שבתפילת 18, שבתפילה מראים שכל העולם של ה' (שלכן מבקשים ממנו בקשות), שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו, שזהו כעין שלא היה מים, ובלי מים אי אפשר להתקיים בעולם; ממילא ודאי שצריך שלא להיות כפויי טובה ולהודות לה' בשלמות, שזהו בכריעה. כמו"כ ישראל פונים להתלונן על משה ואהרן ("ויקהלו על משה ועל אהרן" [במדבר כ,ב]), ולכן זה מתגלה כרמז למה שמתגלה בתורה בהקשר לשניהם יחד, כשה' פונה לשניהם, שזה מרמז לתפילת 18: '"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר", בי"ח מקומות אתה מוצא משה ואהרן שוים, כנגד י"ח ברכות' (במדבר רבה ב,א), לכן זה מרמז על המתגלה בתפילה. וזה בגילוי של השתחויה, שגם זה נרמז בגילוי של 18 בהקשר לתפילה: 'הני י"ח כנגד מי? … א"ר תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר ר' תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה' (ברכות כח,ב). ש-18 זה גם כנגד החוליות, כך שמרמז כהמשך למתגלה ב-18 של משה ואהרן יחד, שיש גם גילוי שכנגד החוליות, והגילוי של המעשה בחוליות בתפילה זה נעשה בהשתחויה (שיתפקקו החוליות); שזה מרמז על שצריך להשתחוות במודים. ומי שלא משתחוה זה כעין מתקשר לנעשה במיתת מרים, שלא הוכירו תודה למרים על שבזכותה היתה הבאר, שלא באו לנחם ולהוקירה, אלא באו להתלונן על חסרון המים, שזה ביטול לגילוי האבל עליה, שמשה ואהרן צריכים עכשיו לדאוג לקהל במקום לתת כבוד למרים באבלות, כך שזה מתגלה ככפיות טובה של ישראל; וזה בדומה לכפיות טובה שמתגלה בהמשך הפרשה בתלונות על המן שבעקבות כך נענשו בנחשים, שזהו שנעשה שדרתו לנחש, על שלא השתמש בחוליותיו להשתחוויה מתגלה בזה פגם ונזק כעין הנחשים שבאו על אי הכרת טובה. אולי דרשו מהנאמר "והיה כל הנשוך וראה אתו וחי" (פס' ח), שיש חיבור (בוו' החיבור) בין הנשוך ע"י הנחש לבין המתפלל 18 (שזהו "חי" = 18), וזה בעניין של "וראה", שעל האדם להביט ולראות כמה ה' פועל בעולם, וממילא כמה עלינו להודות לו, שזהו רמז שצריך להשתחות לה' כהודאה – שזהו להשתחוות במודים; וזה ברפואה, בהיפך מהעונש של הנחשים, וממילא רמז שמי שלא מודה לה' כראוי – שאינו משתחווה במודים הוא נעשה לגילוי של נחש בעולם, כעין הנחשים שבאו להזיק. הנחשים הזיקו לישראל, ובגמ' הדרשה על שדרתו של אדם נאמרה בהקשר לחיות המזיקות, שאחד מהם הוא הנחש. נראה שזה בא לרמז שמי שהוא כפוי טובה לקב"ה עונשו שיתגלה בו ההיפך מטובה, שזהו שהוא ייעשה לכעין נחש שהוא מועד להזיק; וזה גם בצורה טבעית, שמי שאין בו הכרת הטוב לקב"ה, יש בו ריחוק מגילוי רוחניות ומגילוי טוב בעולם, הוא נעשה מחובר לצד הגשמי בהמתי שלו, ומתרחק מכל גילוי טוב בעולם, וכך יתגלגל בסוף שיצא ממנו נזק.