בס''ד                        פרשת קרח: האם ניתן למנות שליח לפדיון הבן

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שיש לפדות כל בכור מגיל חודש: ''וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ''. הגמרא במסכת פסחים (קכא ע''ב) כותבת, שבשעת פדיון הבן יש לברך 'אשר קידשנו... על מצוות פדיון הבן', ו'שהחיינו'. אמנם, בזמן הגאונים (מובאים ברא''ש, פדיון בכור, א) נהוג היה לברך ברכה נוספת, בה בירכו את הקב''ה על הנשמה והאיברים שבעובר, דבר שאינו נוהג בזמן הזה בעקבות הרא''ש (שם), שסבר שאין להוסיף ברכות שלא מופיעות בתלמוד. ובלשון הגאונים.

''ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, אשר קידש עובר במעי אמו, וארבעים יום חלק רמ"ח אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, דכתיב 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'. עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סככו, דכתיב 'עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני'. והאכילו בנס נפלאותיו מאכל ומשתה, דבש וחלב להתענג בו, וזימן מלאכיו לשמרו במעי אמו, דכתיב 'חיים וחסד עשית עמדי.''

בעקבות התורה הכותבת על מצוות פדיון הבן, נעסוק השבוע במצווה זו. נפתח תחילה בחובת האב לפדות את בנו הבכור, ומה הדין כאשר בנו גדל ללא פידיון וכעת הוא רוצה לפדות את עצמו. לאחר מכן נעסוק במקור לכך שניתן למנות שליח לקיום מצוות, והאם אפשר למנות שליח גם לקיום מצוות פדיון הבן.

בכור לאימו

למרות שכאשר בוחנים את מעמדו של הנולד כבכור, מעמדו תלוי באם, האם ילדה בעבר או לא ולא כמה ילדים יש לאב, בכל זאת הגמרא במסכת קידושין (כט ע''א) כותבת, שמצוות פדיון הבן מוטלת דווקא על האב ביחס לבנו, דין הנלמד מהפסוק בפרשת כי תשא (לד, כ): ''כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּה''. עם זאת, ישנם מספר מקרים בהם למרות שמדובר בבן הבכור לאימו, הוא פטור מפדיון:

הדוגמא הבסיסית ביותר, הוא מקרה בו אביו או אימו של הנולד, הם כהנים או לווים, שכן נאמר 'פטר רחם בבני ישראל', דווקא בבני ישראל. כמו כן, גם אם אביו ואימו ישראלים, כאשר הבן נולד בניתוח קיסרי, הוא פטור מפדיון, שכן נאמר פטר רחם, דווקא היוצא דרך הרחם. בנוסף, במקרה בו האם הפילה עובר בשלב מתקדם, הבן הנולד אחר כך אינו נחשב כבכור. 

האב שלא פדה

הגמרא (שם) כותבת, שבמקרה בו האב לא פדה את בנו (מסיבות כאלה ואחרות), הבן מחויב לפדות עצמו. נחלקו הראשונים, מי זכאי למצוות הפדיון, במקרה בו אב לא פדה את בנו, וכאשר הבן גדל ומעוניין בפדיון, האב התעורר לעניין וגם הוא רוצה לפדות:

א. הרשב''א (ב, שכא) פסק, שזכות האב לא פוקעת, גם במקרה בו הבן יכול ורוצה לפדות. ראייה הביא מהגמרא במסכת בכורות (מח ע''א) הכותבת, שבמקרה בו אשה ילדה תאומים שלא ידוע איזה מהם בכור, כאשר בעלה מת, אין אומרים שפטורים מפדיון מספק, שכן כל אחד יכול לטעון שאחיו הוא הבכור, אלא נכסי האב השתעבדו לפידיון, והוא הדין במקרה שלנו.

ב. הריב''ש (סי' קלא) חלק וסבר, שבמקרה זה הבן הקודם לאביו, שהרי כל מצווה שאדם יכול לקיים בעצמו, כך עליו לעשות, וכפי שנראה במסכת גמרא בקידושין להלן. כך דייק גם מלשון הרמב''ם (ביכורים יא, ה), שכאשר כתב את הברכה לאב הפודה, נקט בלשון 'על פדיון הבן', וכאשר נקט שהבן מברך הלשון היא 'לפדות הבכור'. וטעם ההבדל, שהמצווה על האב יכולה להיות מוטלת בעתיד על הבן, מה שאין כן הבן, שכאשר המצווה הגיעה אליו, אין ביכולתו להעבירה לאדם אחר. ובלשונו: 

''ולדעת הרמב''ם ז"ל בנסח הברכה, שבאב הפודה אומר בעל, ובפודה עצמו אומר בלמ"ד, אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדל, וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא על ידי עצמו. וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו, קיימא לן דהוא קודם לבנו, דאלמא עקר המצוה בעצמו, אלא שבקטנותו אי אפשר.''

כיצד נפסק להלכה? למעשה הן הרב וואזנר והן הרב קרליץ סברו, שכדי לצאת ידי חובת שתי השיטות, טוב ששני הצדדים ישתתפו במצווה, אלא שנחלקו מי הפודה בפועל. דהיינו, הרב וואזנר (שבט הלוי ח, רמ) סבר שהעיקר להלכה כדעת הרשב''א, ולכן נקט שעדיף שהאב יפדה, ושהבן ימנה אותו שליח, וכך הוא גם משתתף בפדיון. הרב קרליץ (תשובות והנהגות א, שע) לעומת זאת סבר שהעיקר להלכה כדעת הריב''ש, ולכן סבר שעדיף שהבן יפדה את עצמו, אלא שישתמש בכסף אביו לחשוש לדעת הרשב''א. 

טעם הדבר שפסק הרב קרליץ כדעת הריב''ש הוא, שמשמע כך מלשון השולחן ערוך (יו''ד שה, טו) הכותב, שבמקרה בו לא פדה האב את בנו, חייב הבן לפדות את עצמו, ומשמע שחיוב האב מופקע. וטעם הדבר שפסק הרב וואזנר כדעת הרשב''א הוא, שבבדק הבית, גם הוא חיבור של מחבר השולחן ערוך, הביא רק את דעת הרשב''א, ומשמע שנקט כמותו. את הראייה מלשון השולחן ערוך ניתן לדחות, שהכוונה רק למקרה בו האב לא מעוניין לפדות את בנו, אז אכן החובה מוטלת על הבן.

שליחות במצוות

הגמרא במסכת קידושין (מא ע''ב) לומדת מהמילה 'גם', מהפסוק בפרשתנו כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ ''גַם־אַתֶּם'', שכשם שאדם יכול להפריש בעצמו תרומות ומעשרות מפירותיו, כך הוא יכול למנות שליח שיעשה זאת בשבילו. עם זאת, יש עניין שהאדם יקיים בעצמו את מצוותיו ולא ימנה שליח, ועל אף שהגמרא נותנת רק שתי דוגמאות למקרים בו אדם מקיים מצווה בעצמו (הכנה לכבוד שבת וקידושי אשה), הדעה הרווחת באחרונים היא, שגם ברוב המצוות יש עניין זה.

על אף כלל הגמרא, ישנם מקרים בהם לא מועילה שליחות. כפי שכתב התוספות רי''ד (מב ע''ב), אדם לא יכול למנות שליח שיניח בשבילו תפילין או ילבש ציצית. בטעם הדבר יש שביארו, שכל מצווה שהאדם מקיים בגופו, לא ניתן למנות שליח, שכן השליח לא יכול להחליף את גוף המבצע. יש שביארו, שכל מצווה שעניינה במעשה אי אפשר למנות שליח, ומצווה שהעיקר בתוצאה, תתכן שליח. לכן לדוגמא, תפילין לא ניתן לבצע באמצעות שליח, שכן המצווה היא להניח, ולא שלבסוף תתבצע הנחה.

שליחות בפדיון הבן

האם הבן יכול למנות שליח, שיפדה אותו? לכאורה אין בכך מניעה, אלא שלמעשה נחלקו הפוסקים:

א. הריב''ש (סי' קלא) בתשובה שראינו לעיל, התבקש מהשואל לתקן ברכה למקרה בו הבן פודה עצמו, ואז גם דן בנוסח הברכה בלשון הרמב''ם, דבר שכאמור הובילו לכך הבן קודם לאביו בפדיון אם יכול לפדות. כחלק מלשון השאלה, הכניס השואל כנקודת הנחה, שכשם שבית דין לא יכולים לפדות בכור, כך אבי הבן או הבן, לא יכולים למנות שליח שיפדו למענם. כנראה מכך שהריב''ש לא שלל בתשובה הנחה זו, הסיק הרמ''א (יו''ד שה, י), שלדעת הריב''ש אכן אין אפשרות לפדות באמצעות שליח, וכך פסק להלכה.

ב. הש''ך (שם, יא), הט''ז (שם, יא) ואחרונים נוספים, תמהו על פסק הרמ''א, מדוע שבפדיון הבן לא ניתן יהיה למנות שליח וכשאר מצוות?! והוסיפו, שמעבר לכך שהר''ן (פסחים ג ע''ב בדה''ר) כתב בפירוש שניתן למנות שליח, למעשה ברור שגם הריב''ש לא סבר שיש מניעה בכך, ופשוט לא התייחס לדברי נקודה זו של השואל כיוון שאינה עיקר התשובה. עוד ראייה הביא המלבי''ם מלשון הפסוקים בפרשת במדבר (ג, נ), בהם מסופר שמשה לוקח את כסף הפדיון מהבכורים ומעבירו לאהרון ובניו, כך ששימש כשליחם.

ביאור דברי הרמ''א

בביאור פסק הרמ''א, נאמרו מספר ביאורים:

א. ערוך השולחן (יו''ד שה, ה - ו) כתב, שלמרות שהמנהג הפשוט שלא כדברי הרמ''א, ורבים פודים באמצעות שליח, בכל זאת הצדק עם הרמ''א. וביאר, שכיוון שהתורה כתבה במפורש שעל האב לפדות את בנו (''כֹל בְּכ֤וֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה''), לא ניתן להעבירה לשליח. ובדומה לגמרא במסכת נדרים, הפוסקת שרק הבעל יכול להפר את נדרי אשתו, שכן כך עולה מלשון הפסוק (''אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ''). והוסיף, שלמרות שגם תרומות ומעשרות כתוב בלשון דומה, הרי שם מרבים בפירוש שליח מהמילה 'גם'.

בנוסף לטענתו, הביא ראייה מהפסוק בפרשת כי תשא, המסמיך בין פדיון הבן לבין עלייה לרגל. ואם כן כשם שלא ניתן למנות שליח לעלייה לרגל, שכן מדובר במצווה שבגופו, הוא הדין בפדיון הבן, שלמרות שלא מדובר במצווה שבגופו, הוקש למצוות עלייה לרגל. ולמרות שאין יכולת לדרוש דרישות עצמאיות ולחדש הלכות, כיוון שהגמרא במסכת קידושין כבר עושה היקש זה, על אף שלומדת מזה הלכה אחרת (שלפני העלייה לרגל יש לפדות את הבכורים), בכל זאת כיוון שכבר הקישו, ניתן להוסיף הלכות. ובלשונו:   

''עוד יש להביא ראיה לדבריו, שהרי כתיב בכי תשא (שמות לד, כ) כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם, הקישה התורה לראייה, וראיית פנים בעזרה אינה על ידי שליח, כדין כל מצות שעל גופו לעשות. ואף על גב שאין ביכולתינו לדרוש הקשות מעצמנו, כמו גזירה שווה שאין אדם דן מעצמו, מיהו בזה מצינו בקדושין שם לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה ואחר כך עולה, משום דכתיב תפדה והדר ולא יראו, וכיוון דחז"ל דרשו הסמיכות לאיזה דבר נוכל להוסיף עוד.''

ב. החתם סופר (יו''ד ב, רצד) העלה אפשרות לבאר, שכיוון שאחת האפשרויות לבאר מדוע הבכורים זקוקים לפדיון, היא מחמת כך שלא הוכו במכת בכורות במצרים, ובמכת בכורות במצרים כתוב שהקב''ה בעצמו הכה את הבכורות ולא שלח שליח לשם כך, אז גם במצווה שמהווה זכר למכת בכורות, יש לקיימה שלא באמצעות שליח. ועל אף שלימוד זה דחוק, למרות זאת למעשה פסק שטוב שהאב יבצע את הפדיון בעצמו ולא על ידי שליח, לא בגלל פסק הרמ''א, אלא כי מצווה בו יותר מבשלוחו וכפי שראינו לעיל.

פדיון על ידי בית דין

ביחס למצוות מילה, ראינו בעבר (לך לך שנה ב'), שהגמרא במסכת קידושין (כט ע''א) כותבת, שבמקרה בו האב לא מל את בנו, בית דין מחוייבים מיד למולו, דין הנדרש מהמילה 'לכם', בפסוק בפרשת לך לך ''הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר''. במצוות פדיון הבן, הגמרא לא מציינת חובה על בית דין לפדות, ודנו האחרונים, האם ביכולתם לעשות כך:

א. הט''ז (יו''ד שה, יא) סבר, שבית דין אינו יכול לפדותו בעוד קטן. ולכן קטן שאביו לא בן החיים, ישימו לו סימן לזיכרון שאינו פדוי, ויפדה עצמו שיגדל. ונימק, שעל אף שהגמרא במסכת עירובין (פא ע''ב) כותבת, שדבר שהוא זכות ורווח לאדם, ניתן לעשותו גם שלא ברשותו, הרי כבר כתבו התוספות (כתובות יא ע''א) שכאשר דנים בזכות הנעשית לקטן, צריך שזכות זו תהיה זכות גמורה ללא צד חובה כלל. לכן גם במקרה זה, כיוון שייתכן שהקטן מעדיף לקיים את המצווה בגדלותו, יש בפדיה חובה מעט, ואין בכך זכיה.

על בסיס טענה זו, דחה את דברי הצידה לדרך, שטען שיש ראייה שבית דין רשאי לפדות את הקטן גם ללא הסכמתו, מהגמרא במסכת נדרים (לו ע''ב), הפוסקת שמותר לאדם להפריש תרומה לחברו מפירות עצמו, למרות שבכך חברו מפסיד את מצוות ההפרשה. שכן גמרא זו מדברת בהפרשת פירות לגדול, שגם אם יש מעט חובה בכך שלא יפריש בעצמו ויפסיד המצווה , הזכות גוברת. אבל בקטן גם מעט חובה מונעת זכייה, ולכן לא ניתן לקיים את המצווה נגד רצונו, למרות התועלת שיהיה פדוי. ובלשונו:

''אבל אם יש אפילו קצת חוב, דלגבי גדול לא חשבינן ליה, כיוון דיש יותר צד לזכות מכל מקום גבי קטן לא אמרינן דיכול לעשות שליח אלא בזכות גמור בלי שום קצת חוב. מזה מבואר דמה שכתב בנדרים דתורם משלו על של חבירו דמהני, לא מיירי מקטן, דהא מסקי התוספות דכל שיש צד חובה לא הוי שליחות לקטן כלל... שמא הקטן יהיה חפץ ליתן טפי ממה שנותן אותו אחר משל הקטן בשבילו, שהמצוה חביבה עליו טפי, ומשום הכי אין במעשה האחר כלום.''

ב. הש''ך (נקודות הכסף שם) חלק על הט''ז, וסבר שבית דין יכולים לפדות את הבן. מעבר לכך שלא קיבל את ראיית הט''ז מהגמרא במסכת נדרים, טען שבמקרה בו בית דין משתמש בכספי הקטן לצורך הפדיון, מדובר בזכות גמורה, שכן המצווה נקרית על שם הקטן במקרה זה, ולא על שם בית הדין. ראייה הביא מהגמרא במסכת גיטין (נב ע''א), הפוסקת שמותר לאפוטרופוס לעשר בשביל יתומים, ומעיקר הדין יכול אף לעשר שלא על מנת לאכול עכשיו, אלא להניח במחסנים (אלא שגזרו שלא לעשות כך מסיבה צדדית). ומדוע? הרי כאשר מפריש להניח, תמנע מהם ההפרשה בעתיד. אלא בגלל שמפריש משלהם, המצווה עומדת לזכותם.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...