"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא,א). '"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" – בני אהרן אין מיטמים למתים, מִטמאות הן בנות אהרן למתים' (ספרא). 'כהנת מטמאה כו'. מ"ט? אמר קרא (ויקרא כא, א) "אמור אל הכהנים בני אהרן", בני אהרן ולא בנות אהרן' (סוטה כג,ב). 'בני אהרן – "לנפש לא יטמא" ולא בנות אהרן באזהרה זו' (רש"י). 'כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לַמֵּתִים. רִבִּי דּוֹסָא מִמַּלְחִיָּא רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר: כֹּהֶנֶת מוּתֶּרֶת לָצֵאת חוּצָה לָאָרֶץ. מַה טַעֲמָא? "אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" לֹא אֶל הַכּוֹהֲנֹת. דִּלֹכֵן מַה אֲנָן אָֽמְרִין הוֹאִיל וְהִיא בִּכְלַל גְּזֵירָה לֹא תֵצֵא, וּתְהֵא בִּכְלַל גְּזֵירָה וְלֹא תֵצֵא? אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן נִמְצֵאת מַדְחֶה פָּרָשַׁת טֻמְאוֹת' (יר' סוטה ג,ז). 'ר״ל משום דגזרו טומאה על ארץ העמים מפני שאינן זהירין בדיני טומאה וטהרה, ולכן אסור לכהן לצאת לשם כדי שלא יטמא, ואמר על זה דהכהנת מותרת לצאת משום דאינה מוזהרת על הטומאה. ומה שתפס הירושלמי ציור כזה להורות היתר טומאות הכהנות, י״ל משום דענין טומאת ארץ העמים היא רק מגזירת חכמים, יען שאין הטומאה ידועה בודאי, והו״א כיון דהגזירה היתה בסתם הוו גם הנשים בכלל משום לא פלוג, קמ״ל. והנה הגמ׳ שלנו והתו״כ ילפי היתר טומאת הכהנות מדרשה אחרת כמבואר בסמוך, בני אהרן ולא בנות אהרן. וי״ל דלא ניחא להו בדרשת הירושלמי אע״פ שהיא מוקדמת, משום דבאמת יש מקומות שמלת כהן אינו מוציא כהנת, כמו וכהן כי יקנה נפש, הוא הדין כהנת, וכדומה. וגם דרשינן מן הכהנים להוציא חללים, כבדרשה הבאה' (ת"ת). לכאורה כיון שבגמ' ובספרא למדו למעט כוהנות מ"בני אהרן", נראה שגם היר' כך למד, ומה שהביא זה רק את ההתחלה (כעין שאומר 'וכולי'), (כמו שהגמ' הביאה מתחילת הפס'), ולא שמדייק מהמילה כהנים - ולא כהנות, אלא ממה שנאמר "בני אהרן" יוצא שלא נאמר אל הכוהנות. (וכן פירש קרבן העדה: 'אמור אל הכהנים. בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו ולא בנות אהרן'). אולי אפשר שביר' למדו כמו בספרא, אלא שמה שהביאו לימוד מ"הכהנים" זה דווקא בהקשר ליציאה לחו"ל, ולא אמרו את הלימוד שמותר לכוהנת להיטמא ממה שנאמר "בני אהרן" כיון שזה לימוד פשוט וברור מהפס', ולכן לא שאלו מניין שמותר לכוהנת להיטמא, אלא שאלו דווקא על יציאה לחו"ל שגזרו משום ספק טומאה, שאז יש חשש שאם נחלק בין כהן וכוהנת, אז כשהכוהנות יצאו לחו"ל יראו קרובי משפחתם שהם יצאו וירצו גם לצאת, וירגיעו את עצמם שזה לא באמת טומאה אלא רק חשש רחוק, וכך יבואו לזלזל בגזירה. או שיש מקרים שמותר לכהן לצאת לחו"ל: 'אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס (פירוש: שדה שנאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים, אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו, וכן מטמא מטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בזה' (שו"ע יו"ד סימן שעב סעיף א), ולכן אם יהיה מותר לכוהנת לצאת לחו"ל יקרו הרבה מקרים שהכהנים יצאו בגללם לחו"ל (בהיתר) כדי לעזור להם או לנחמם, או כדי להתחתן עם הכוהנת (שראוי להידבק בבעלי ייחוס ולכן יבוא לחפש דווקא כוהנת), ולכן היה מקום לחשוב שכאשר גזרו חכמים הם גזרו על כולם בלי לחלק. לכן מביא את "אמר אל הכהנים" ולא לכוהנות, כעין חיזוק נוסף למיעוט של בני אהרן ולא בנות אהרן, וכעין רמז שלא להטיל עליהם ענייני טומאה גם כשזה נעשה מכח גזרה כללית שחלה על כלל "הכהנים", על כלל משפחת הכהונה, שגם אז אין לגזור עליהן ענייני טומאה. ועל זה שואל היר' שכיון שמדובר בגזרה אז שנגזור ולא תצא, שאין בזה בעיה (שלא מפסידה שום דבר מכך שלא תצא). ועל זה עונה היר' שהדרשה הזו כרמז היא דרשה חזקה (ולא רק רמז קל כדרשה קלה) ולכן אם היו גוזרים זה היה כעין דוחה את דברי התורה בזה. או שכיון שהתורה התירה לכוהנות להיטמא (מ"בני אהרן") אז אם יטילו עליה איסור לצאת לחו"ל משום טומאה זה יראה כעין שסותר את דברי התורה בפרשת טומאות (כאילו שייך בה איסור טומאה למת), ולכן ראוי שלא לגזור, ולכן דרשו כעין שזה מהתורה שנאמר "הכהנים" ללמד שלא לגזור. לכוהנות אין איסור לצאת לחו"ל, אבל על הכוהנים גזרו שלא לצאת לחו"ל; ולכאורה גם בימנו הגזרה של איסור לכהנים לצאת לחו"ל עדיין קיימת, שלכן מביא זאת הטור ('וכל ארץ העכו"ם - אסור לכהן לטמאות בהן' [טור; יו"ד סימן שסט]) והשו"ע ('וכל ארץ העמים אסור לכהן ליטמא בהן' [שו"ע; יו"ד שסט,א]), ולא אומרים אפילו ברמז שזה לא שייך כיום. אלא שאומר הט"ז במקום: 'וכל ארץ העמים כו'. זה קאי בזמן שהיה טהרות בא"י', כך שלא חל בימנו. וכן הש"ך: 'וכל ארץ העמים כו'. פירוש בזמן שהיה א"י בטהרה אסור לכהן לילך מארץ ישראל לארץ העמים שהוא חוצה לארץ שהיו העובדי כוכבים קוברים מתיהם בכל מקום'. וכן בב"ח: 'ומ"ש וכל ארץ העכו"ם וכו' פי' בזמן שהיה טהרה בא"י היה אסור לכהן לילך מא"י לח"ל' וכו'. וכן פסק ערוך השולחן: 'וזה שכתב דאסור לכהן לטמאות בארץ העמים, כוונתו: כהן שהוא בארץ ישראל, בזמן הקדמון שהיתה ארץ ישראל מוחזקת בטהרה – היה אסור לו לכהן לצאת לארץ העמים, מפני שהיו קוברים מתיהם בכל מקום. ובזמן הזה לא שייך דין זה. (והשבו"ת יעקב סימן פ"ה אוסר גם בזמן הזה לכהן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, עיין שם.)' (ערוך השולחן; יו"ד שסט,יא). (ומרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל הביא שבימנו הכוהנים נוהגים שלא לאסור יציאה לחו"ל ['משנת המדינה']).