'הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה' (אבות ג,טו). 'הכל צפוי - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים צפוי וגלוי לפני הקב״ה. והרשות נתונה - בידו של אדם לעשות, שנא' "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" וגו' ["ואת המות ואת הרע", וכתיב "ובחרת בחיים"]. ובטוב העולם נדון - במדת רחמים. והכל לפי רוב המעשה - לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון, אם רוב זכיות זכאי ואם רוב עונות חייב. נ״א: אין הקדוש ב״ה הולך אחר רוב מעשיהם של אדם שהן מוסיפין וחוטאים בכל יום, אלא לטובה הוא דן את העולם, שלא להחריבו, ומכל מקום מעשיהן גנוזים ליום הדין' (רש"י). 'זה המאמר כולל דברים גדולים מאד, וראוי היה זה המאמר שיהא לרבי עקיבא, וזהו פירושו בקצרה, ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים. אמר: כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו, והוא אמרו הכל צפוי. ואחר כך אמר, לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים. אין העניין כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו: הרשות נתונה, רוצה לומר: כל אדם רשות נתונה לו כמו שבארנו בפרק השמיני. ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם, כמו שבאר יתברך מדרכיו ואמר "ארך אפים, ורב חסד ואמת" (במדבר יח, ל), ואמרו רז"ל: "ארך אפים לצדיקים ולרשעים". ואמר הנביא (המספר) "טוב ה' לכל" (תהלים קמה, ט). ואחר כך אמר: שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים' וכו' (רמב"ם). 'והרשות נתונה. ר"ל: הקב"ה יודע הכל מה שיעשה בעולם. ואפ"ה הרשות והבחירה נתונה לכל א' להיות צדיק או רשע. שלא תאמר כיון שהקב"ה ידע אתמול שיעשה האדם היום מצוה פלונית או עבירה פלונית, א"כ מוכרח האדם לעשותה וכיון שכן אינו ראוי לשכר או לעונש. דליתא. דזה היה שפיר אם היתה ידיעת הקב"ה כידיעת בשר ודם שנופלת תחת הזמן עבר הוה עתיד. אבל הרי הקב"ה ברא הזמן, ונמצא אינו נופל תחתיה לומר בו עבר ועתיד, דכל ידיעתו הוא בהווה. וכיון שכן, אין ידיעתו מכריח את האדם במעשהו. ולפיכך מה שלא נבין איך אפשר שיהיה ידיעה ובחירה יחד, זהו משום שלא נוכל להשיג איך יהיה אפשר ידיעה שאינה נופלת תחת הזמן, דהרי כך היא ידיעת הבורא ב"ה, שוודאי אינה נופלת תחת הזמן, מדהוא היה קודם התהוות הזמן. וזהו שאמר התנא: הכל צפוי. ולא אמר: הכל ידוע, דבכל ידיעה שייך עבר ועתיד, אבל מלת צפוי, היינו שרואה הדבר כהווה לפניו [וזהו כוונת הרמב"ם פ"ו מתשובה (פ"ו מהל' תשובה) בקרא כי לא מחשבותי [שאינם נופלים תחת הזמן] מחשבותיכם [ששייך בהם עבר ועתיד]. ונסתלק בזה קו' הראב"ד]' (תפא"י). (ראה גם תויו"ט שמרחיב מאוד. וראה 'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). מסכת אבות נאמרה לכלל ישראל – גדולים וקטנים (בפרט שיש מסבירים את שם המסכת, 'אבות', לומר שמזה ילמדו האבות את הבנים כדי לחנכם), חכמים ופשוטים, לכן במשנה הזו יש שני פירושים, שלאנשים הפשוטים ולקטנים שהסברו של הרמב"ם יבלבל אותם, זה מתפרש כמו פרש"י, ואילו לחכמים זה מתפרש כמו הרמב"ם. אולי זה קשור למשנה הקודמת, ולכן לא נאמר כאן שזה דברי ר"ע כדי לומר שיש בזה כעין המשך: 'הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלקים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד), "בנים אתם לה' אלקיכם". חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו"' (אבות ג,יד). לאדם יש דעת שזהו "בצלם אלקים", והוא משתמש בה לתיקון העולם, אלא שלא מגיע מעצמו לדעת את רצון ה' כראוי אלא רק פועל בשכל ישר לדינים שמגיע אליהם מעצמו ולהנהגות חיוביות עד כמה שמשיג. ישראל נקראו בנים לה', שזהו כמו שבן ממשיך את אביו כך אנו מגלים את דרך ה' בעולם, ולכן אמר את שם ה' בשם 'מקום', כרמז שה' נקרא 'מקום' ע"ש שכל העולם עומד מכח הקב"ה ('"ויפגע במקום". ר"ה בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג, כא): "הנה מקום אתי" הוי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו' [ב"ר סח,ט]), ולכן מרמז על תיקון העולם בגילוי שם ה'. וזה ע"י קבלת התורה שהיא חלה אצלנו ע"י שיש בנו נשמה אלוקית שאנו בנים לה', וזהו ההמשך שנאמר שוב 'חביבין ישראל' כמו קודם, שזהו ההשלמה (הצד הפנימי שבנו שזהו הנשמה, זהו בנים לה', והצד של קבלת התורה זה חל על זה, שמגלה את מהותנו כראוי), ובתורה נברא העולם ולכן עלינו לגלות את שם ה' בעולם ע"פ התורה שמדריכה אותנו כיצד, וזהו כהבנה הפשוטה, כמו ברש"י שעלינו לשמור על תו"מ בכל מקום. אלא שיש גם שלב נוסף גבוה יותר, שזהו שע"י התורה מגיעים לידיעות עליונות – ידיעות של מה שה' בחר לגלות לנו בתורתו, וזהו כלי חמדה שבו נברא העולם, שיש גילויים משורשי העולם וגילוי שם ה' שמתגלה בעולם, שזה מרמז על דברי הרמב"ם שמלמד את דרכי ה'. בעל המאמר הוא ר"ע וזה קשור לגילוי דרכי ה' בעולם, אולי זה רומז לדברי ר"ע לחבריו שנכנסו לפרדס: 'ת"ר: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם ר"ע: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו: מים מים, משום שנאמר (תהלים קא, ז) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו) "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז) "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום' (חגיגה יד,ב). 'נכנסו לפרדס - עלו לרקיע על ידי שם. שיש טהור - מבהיק כמים צלולין. אל תאמרו מים מים - יש כאן איך נלך. הציץ - לצד השכינה. ונפגע - נטרפה דעתו. יקר בעיני ה' המותה לחסידיו - הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור, ואעפ"כ אי אפשר שלא ימות משום שנאמר "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג)' (רש"י). אולי אבני שיש מרמזים על ארמון שהוא עשוי מאבני שיש, והוא טהור כרמז לטהרה – מלכות שמים. ואמר להם שלא יאמרו מים מים, שעל המים נאמר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז,יט), שהמים מראים חזרה את הפנים שמביטות בהם, כך כעין רמז שרואה את הנעשה למעלה ע"פ הנעשה למטה, כעין מים שמראים זה מול זה, ורואה את הפנים, כרמז לפנימיות, שעל זה אמר להם שלא יאמרו כך. שאפשר ללמוד על השמים כעין המתגלה בארץ, שזה כעין גילוי ארץ כנגד שמים, אבל זה רק בצדדים החיצוניים, אבל כשמגיעים לעומק – לפנים, שם כבר אין ללמוד מהנעשה בארץ. שזהו כשמגיעים ללמוד את דרכי ה' יש להיזהר שלא לחשוב שזה כמו בארץ, שזהו כמו שאומר הרמב"ם שאין הידיעה שבארץ דומה לידיעה של ה'. ואמר פעמיים מים ('מים מים') כרמז שמי שחושב שידיעת ה' זה כמו ידיעה בארץ תהיה לו בעיה בהבנה של בחירה חופשית (שזה סותר את הידיעה מראש), ואז יגיע מזה למסקנה שה' לא יודע מה קורה בעולם, שיש לו חסרון בידיעה (שלא יודע את העתיד) וכיון שה' הוא אלוק עליון (כך שחייב לדעת הכל מראש) חייב להיות שהסיבה שלא יודע מראש זה כיון שלא אכפת לו שהאדם יחטא; או שקובע לאדם מה יעשה בעתיד, ולכן זה לא אשמתו של האדם שחוטא; לכן אמר פעמיים מים לומר שהתוצאות הם שתי אפשרויות. לכן אחר 'קיצץ בנטיעות' פגם בגילוי השמיימי (בפרדס), ע"י שנעשה כופר, ומובא בגמ' שאחר נעשה לכופר בעקבות מה שראה: 'הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת ... ואחר מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא. ואיכא דאמרי: לישנא דחוצפית המתורגמן חזא, דהוה גריר ליה דבר אחר; אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?! נפק חטא' (קידושין לט,ב). הרי שכפר בעקבות שראה עניין של עונש בעולם וזה לא היה מובן לו, וזה מתחבר למה שמספרת הגמ' שגרם לכפירתו כשעלה לשמים: 'חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום ב' רשויות הן?' וכו' (חגיגה טו,א), שזהו גילוי שקשור לזכויותיהם של ישראל – שזהו שכר ועונש. וחשב שיש שתי רשויות – כעין שיש שני גילויים בהקשר לשמים, שזהו ידיעת ה' ומתן בחירה חופשית (שזהו שנים. והם סותרים זה לזה כעין שתי רשויות המתנגדות ולא מתאחדות לאחד), וזהו ה' ומט"ט שהוא שר העולם, כעין רמז שבעולם יש ידיעה מסוג אחד ולה' יש ידיעה מסוג אחר (וכן בהסבר השוני בין ידיעת האדם והבורא שלכן אין סתירה בין בחירה חופשית וידיעת ה': 'אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו' וכו' [רמב"ם הל' תשובה ה,ה], וזהו שלאחר היה נראה כאילו יש שתי רשויות בשמים בהקשר לידיעת ה', שזהו שהשר מט"ט רשם את זכויותיהם של ישראל שזהו גילוי של ידיעה – ידיעת זכויותיהם של ישראל [שזהו מה שפעלו בעולם], והיה נראה לו כעין שנים – ה' ומט"ט כעין גילוי של שנים, כרמז שלאדם יש את עצמו ויש את דעתו, וכך חשב שזה גם למעלה, במקום לדעת שה' ודעתו אחד, כעין שאין רשות אחרת מבלעדי הקב"ה [וכעין שהשר מט"טרון בגימטריה שד'י (רש"י; שמות כג,כא), כך שרומז על אחדות]); שזה גרם לו לכפירה שלא הצליח להבין איך זה מסתדר יחד, וזהו (בקידושין) שראה שמקבל עונש כשלדעתו לא היה אמור להיות כך, שלא היה אמור לקבל עונש, שזהו כמו הסתירה בבחירה חופשית וידיעת ה' שמביאה למסקנה בטעות שה' לא משגיח על העולם וממילא לא אמור לקבל עונש (שלא יודע מהנעשה וממילא לא מעניש על כך, או שלא נותן בחירה חופשית וממילא האדם לא אמור לקבל עונש). אולי לכן בעומק (בדרך דרש) רמז ר"ע במשנה שכשמגיעים להתעמקות בעומק גילוי ה', כמו ידיעת ה' ובחירה חופשית שיש להעמיק בזה הרבה (כמו שאומר הרמב"ם: 'דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה' וכו' [הל' תשובה ה,ה]) יש להיזהר בזה מאוד, כעין מה שהזהיר את הנכנסים אתו לפרדס שלא יינזקו כשמתעמקים; לכן כעין רמז בארבע חלקים במשנה: 'הכל צפוי' זה כרמז לר"ע שלימדם את הראיה הנכונה, הכל צפוי ואין בזה בכדי להשפיע על בחירת האדם (שזהו ההמשך 'והרשות נתונה'), 'והרשות נתונה' כרמז לאחר שכפר – שה' נתן לו לחטוא ולכפור (ואולי כרמז שאע"פ שאחר שמע שאינו יכול לחזור בתשובה, בכ"ז היה יכול – שהיה הרשות בידו לשוב בתשובה לו רצה), 'ובטוב העולם נדון' כרמז לבן זומא שהשתגע, בכך לא מבדיל בין טוב לרע בעולם ולא יכל לדון את המציאות, 'והכל לפי רוב המעשה' כנגד בן עזאי שמת כעין שהעולם נידון ע"פ המעשים (וכרמז 'רוב המעשה' שמעשיו שנכנס לפרדס שזה היה הרבה יותר ממה שראוי לדרגתו ולכן מת).