הפה שמדבר צר ורוע הולך אחר ה"נגעים" שבראש.

----------------------------------------------------------------------

אין אדם נגרר לומר לשון הרע אלא משום  ה"נגעים" שבראשו.

 שדעתו לא התיישבה והתכיילה עם ייעודו ותפקידו בעולם.

 והוא נודד ממחנה למחנה ליישב ולהתנחל במחנות של אחרים.

 אותו מחנה שהתיישב בו  אינו "מושבו" האמיתי והראוי לו.

 לכן גם מדגיש הכתוב שעליו לצאת ממחנה "מושבו"

 דגש על המילה :"מושבו".בבחינת "דלת אמותיו" - במקום של "ישיבה" בלבד.

לכן הצרוע חייב לצאת החוצה אל מקום שאיננו "מחנה" בכלל . 

ליישב בדד : לחשוב כיצד "נדד" ממחנה מושבו הייעודי - 

אותו שמנתב אותו למלא תפקידו בעולם. למחנה של צרות ורוע

בתהליך הזה גם חיוני להשיל ולפרום גם הבגדים שעטה על עצמו . 

 כאליגוריה לאותן יומרות של אחרים שסופן  "צרות" ורוע כאמור .

ראשו זקוק לטלטול להיותו "פרוע" משל להתנער מ"נגעים" שדבקו בו .

ועל שפתו העליונה  ["השפם"] חייב הוא  חגורת זיפים 

 משל ,מסננת  : שער "שפם".

לכן גם לסוף - בתהליך ההיטהרות מצינו שתי ציפורים : 

המסמלות מחשבות שבראש.

 אחת הנשחטת  ל"שחוט" הנגעים הרעים שבראש - לשנות ולהסיר 

מחשבות זרות ורעות המרחיקות את האדם מייעודו וממילוי תפקידו בעולם

 ואחת הנותרת חיה  להמשיך ל"עוף" בעולם......

משה אהרון.