"אִישׁ צָרוּעַ הוּא.. בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"

(ויקרא יג, מד-מו)

מבט על היסטורי מגלה שלמרות כל הוויכוחים הנוקבים והמרים בין הקבוצות השונות בעולם היהודי, בסופו של דבר הצליחה והשכילה החברה היהודית לסוגיה וגווניה להכיל בתוכה כמעט את כולם. בסופו של יום, תחת מטריית היהדות נכנסו לא רק החרדים, האורתודוכסיים ושומרי המצוות, אלא גם היהודים האתאיסטים, הקומוניסטים, הסוציאליסטים, המשכילים, המתנגדים והחסידים, ובעצם כל מי שרצה להישאר תחת כנפי היהדות והיה חשוב לו להישאר יהודי - בסופו של דבר, היהדות גילתה יכולת הכלה כמעט לכולם, עם כל המחלוקות הנוקבות והסוערות שהיו מנת חלקה מיום היווסדה ועד עתה.

כל זה נכון למעט שתי קבוצות אנשים שהיהדות לא יכלה ולא רצתה להכיל בתוכה ולראות אותם כחלק ממנה - המומרים (אלו שהמירו את דתם לדת אחרת), ומוציאי השם רע.

חז"ל לימדו אותנו שעונש הצרעת הוא כנגד עוון "לשון הרע" (מסכת ערכין טו, ב): "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב): 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹורָע' - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

למצורעים, אלו הם מוציאי שם רע, התורה הראתה להם את הדרך אל מחוץ למחנה - "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", לא רק מסיבה רפואית-בריאותית ציוותה עליהם התורה הרחקה, אלא משום שאנשים כאלו, שלשונם הרעה היא אומנותם, שעיסוקם הוא בלראות רע ולחרחר ריב ומדון, שמוכנים בהבל פיהם להרוס חיים שלמים של אנשים, להחריב בתים, ולפגוע בשם טוב ובפרנסה של אחרים, כאלו שחרצובות לשונם משוחררות להוציא מתוכם רוע - לאלו מוציאה התורה כרטיס אדום ומוציאה אותם מן המשחק ומן המחנה. מידה כנגד מידה - הם רוצים להרוס את המחנה ואת כבוד האדם, לכן יתבזו ויצאו בעצמם אל מחוץ למחנה ואל מחוץ לחיי חברה וקהילה תקינים.

כלפי אנשים שכאלו מגלה התורה אפס סבלנות וחוסר רצון להכלה. סכנתם מרובה ותיקונם יהיה בחיי בדידות מחוץ למחנה.

כמה נוקבים ונכונים היו הדברים אז, וכמה שבעתיים הם נכונים לימינו היום. ימים שבהם בהינף מקלדת, בטוקבק מתלהם בפייסבוק, בציוץ מתלהם בטוויטר, בהודעת וואטסאפ, ניתן להרוס חיים ולפגוע בשם הטוב, בבריאות, בפרנסה, באישי והאינטימי, ובכל מה שיקר לאדם.

עם דעות מגוונות ניתן להתמודד, והיהדות מסוגלת וידעה להתמודד עם דעות שונות. דווקא ריבוי הדעות, ההשקפות והזרמים יוצר הפריה הדדית, גיוון, ומאתגר כל קבוצה - אבל לא עם אנשים שרשעותם אומנותם, ושאין מחסום לפיהם ולרע שיוצא ממנו, מוציאי שם רע שכאלו אחת היא תקנתם - "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

אבי רט, מהספר: "נחת רוח - תובנות על פרשות השבוע ומעגל השנה"