"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה"

(ויקרא ו, ב)

מהרגע שנולדנו אנו מוקפים בחוקים שקבע היוצר הגדול, המאפשרים את קיומנו. כח הכבידה, מוכר לכל תינוק מגיל כמה חודשים, כשהוא מגלה שמה שהוא שומט מידיו, נופל. שמן תמיד יצוף מעל המים, חתולים תמיד ירדפו אחרי עכברים, ודגים לעולם לא ישמחו לעלות לנוח בחוף.

רבי לוי מגלה לנו חוק נוסף אותו אנו לומדים בדרך רמז מפרשתנו (ויקרא רבה, פרשת צו, פרשה ו'): "אמר רבי לוי: נימוס וקילוסים הוא (כלומר, חוק ומנהג מהולל לקלס אותו) - שכל המתגאה, אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה' ".

החוק אומר - כל אדם גאוותן סופו שייענש באש. אש היא ביטוי של כיליון מוחלט, כלומר: אדם שחצן לא ימצא את עצמו בשום מקום. לא תהייה לו משמעות. יקרה לו בדיוק ההיפך ממה שהוא רוצה. הגאוותן מתנפח ורוצה לבלוט מעל פני כולם, אבל הוא יהיה כמו דבר שרוף - איננו.

רבי לוי מוצא לכך רמז בפרשת השבוע מהפסוק: "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה" - דורשים את המילה "הָעֹלָה" - לשון גאות, מי שעולה ומתגאה, מביא את עצמו לעלות "עַל מוֹקְדָה" - להישרף.

כל גדולי ישראל בכל הדורות, היו סמל ודוגמה לענווה מופלאה. אברהם אבינו אמר על עצמו (בראשית יח, כז): "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", ועל משה רבינו מעידה התורה (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹוד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כולנו יודעים שהיו להם סיבות למכביר כדי להתגאות, אבל לא, הם היו ענווים ולא השתמשו ביתרונות שלהם כדי להאפיל על אחרים, ויותר מזה, הם התייחסו לכל אדם כשווה בין שווים.

הגאווה מרחיקה את האדם מבני אדם אחרים. אנשים אינם רוצים לבוא במגע עם מישהו שגורם להם להרגיש שהם אינם חשובים או חכמים מספיק. מי הוא האדם שאנשים אוהבים? את האיש שתמיד מקבל אותם בשמחה, לא מתנשא עליהם, אלא מתייחס אליהם כשווה בין שווים, וגם אם יש לו יתרונות ידועים. אנשים שכאלה רוכשים לעצמם חברים טובים ושם טוב.

"ותן חלקנו"