'הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין' (הגדה של פסח). ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', ניסן, 'הא לחמא עניא', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א; שמביא את דברי המלבי"ם והרב זצ"ל. ה' אמר לאברהם בברית בין הבתרים שבנ"י ישתעבדו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, כך שנראה שיש ביציאת מצרים גילוי במיוחד של אברהם (וכך התגלה ברכוש שה' אמר למשה שיבקש מישראל שיקחו רכוש מצרים כדי שלא יאמר אברהם שה' לא קיים את "ויצאו ברכוש גדול” [ברכות ט,א-ב], כך שרואים שאברהם מתגלה כדבר מרכזי ביציאת מצרים). נראה שזה מתגלה באברהם כיון שהוא האב הראשון של גילוי ישראל, ולכן מתגלה בו ראשית גילוי עם ישראל, שזה נעשה ביציאת מצרים. בנוסף בנ"י היו שקועים בטומאת מצרים, כך שלא היו ראויים ליגאל, ובכ"ז ה' גאלנו בחסד, שזהו מידתו של אברהם – גמילות חסדים, ולכן זה כעין מתגלה מכח גילוי החסד שאברהם מגלה בעולם (וכן יש גם בנו גילוי מידת החסד בעולם) [לכן ה' אומר למשה שיבקש מישראל לקחת את ממון מצרים גם אם מוותרים עליו, כיון שאברהם בהיותו דורש חסד, רוצה שישראל יקבלו רכוש כגילוי של עשיית חסד גדול לישראל, להשפיע עליהם טוב גם אם מוותרים עליו). לכן מובן שמתחילים את המגיד באמירת חסד (שמזמינים אורחים) לומר שזהו השורש שבזכותו זכינו ליציאת מצרים, ולכן זהו ההתחלה של סיפור יציאת מצרים. אברהם נקרא איתן האזרחי: 'אמר רב: איתן האזרחי זה הוא אברהם, כתיב הכא (תהלים פט, א) "איתן האזרחי", וכתיב התם (ישעיהו מא, ב) "מי העיר ממזרח צדק" וגו'' (ב"ב טו,א). נראה שלמדו שזה אברהם כעין "האזרחי" כרמז למזרח (שנשמעים דומה), אבל בעיקר סמכו על ההמשך שנאמר "עולם חסד יבנה" (תהלים פט,ג), שמרכזו של איתן היה עניין החסד בעולם, שזה מתאים לאברהם. אולי גם דרשו במקביל ללשון מזרח גם לשון זרח, שאברהם האיר את העולם בחסד, כעין הביא לזריחת האור (שזה נלמד מהפס' שהגמ' מביאה): '"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב”ר ב,ג). זהו "האזרחי” לשון זרח, ויש עוד אותיות ה,א,י, כרמז שהחסד זהו שורשה של התורה (“תורת חסד”) שמגלים בה את ה' בעולם, וזהו אות ה' כרמז לחמשה חומשי תורה, וקיבלנו את התורה משמים בסיני ביציאת מצרים בי' דברות, והתורה מגלה את שם ה' בעולם, שהוא האלוק היחיד, שזהו א' (אחד). ונקרא איתן כרמז לעומד איתן, שע”י החסד העולם עומד [ילקו”ש נ”ך, רמז תת"מ] (וכן העולם עומד ע”י התורה, שבקבלת התורה העולם נקבע ופסק מלהיות רעוע [שבת פח,א], והתורה במהותה היא חסד). באברהם מתגלה החסד, שהיה מכניס אורחים; ובזה גם היה מקרב לשכינה (סוטה י,א-ב), שבזה גילה בעולם שהדבקות בקב”ה קשורה בגילוי חסד בעולם (וזהו שורש התורה שמביאה לחיבור לה'). גילוי החסד ממשיך בזרעו (שיש בנו גילוי חסד [יבמות עט,א] וגילוי רחמים כזרע אברהם [ביצה לב,ב]), לכן מובן שההודעה על הולדת יצחק נעשתה בפסח (רש"י; בראשית יח,י) כרמז שזרעו של אברהם מתגלה בפסח, שאז (במצרים) יצאו לחירות ונעשו לאומה עצמאית, וכן אז (בעקבות עצמאותו) מתגלה בו היותו זרעו של אברהם, שזהו גילוי החסד בעולם. הגילוי הראשון של הקשר של אברהם עם ה' (שנאמר בתורה) זה הציווי של "לך לך", ללכת לארץ, ושם גם נאמר שכולם מתברכים בזכות אברהם ('"כל משפחות האדמה", אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל' [יבמות סג,א]) כך שזהו גילוי של חסד שמשפיע טובה לאחר. בנ"י יצאו ממצרים כדי לקבל תורה וללכת לא"י, כמו שאברהם הצטווה ללכת לארץ בציווי הראשון; וכמו שנאמר לאברהם: “ומקללך אאר" (בראשית יב,ב) שעל המקלל יבוא עונש כנגד מעשיו, כך מצרים נפגעו כנגד מעשיהם שפגעו בישראל. הפסח נאכל למנויו, כך שיש בו גילוי של אחדות שהתחברו מראש להיות חבורה, שזה היסוד להבאת חסד (שע"י האחדות יבוא לעזור לאחר ולא יתנתק ויתעלם ממנו), לכן פסח מגלה על 'פה – סח', שמתגלה בנו גילוי שם ה' בעולם, שהחסד זהו היסוד לתורה, “תורת חסד" ולהבאת שכינה בעולם (לכן קיבלנו את התורה דווקא בזמן שהינו באחדות, כשחנינו באחדות). לכן מובן: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה; ואיזה? זה גמילות חסדים' (אבות דר"נ; ד,ה). שהחסד הוא כעין גילוי של המקדש, שעניינו הבאת שכינה לעולם. יציאת מצרים היתה במכת בכורות, כנגד גילוים של ישראל כבכורים: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד,כב-כג); שהבכור הוא עיקר גילוי כח אביו, שכך מתגלה בנו גילוי שם ה' בעולם, וה' הוא בעל החסד וכך גם מתגלה בנו שאנו הולכים אחר ה' (סוטה יד,א). זהו ההיפך ממצרים שהיו האימפריה החזקה בעולם, ולכן כעין הבכורים (המעולים וחזקים) של העולם, אבל בגילוי של רוע, ולכן אינם בכורי ה', לכן ה' הרגם ואותנו הציל. בסיפור הגאולה אנו מלמדים שיצאנו ממצרים וזה מחזק את קשרנו (וקשר הילדים) לתורה (שמתחברים לה' וממילא גם לתורתו), שזהו ששורש מצוות ההגדה בפסח הוא מהפס': "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח), ובו נאמר שיצאנו כדי לקבל את התורה: '"בעבור זה" – בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו' (רש"י), שהיא המגלה בנו את שלמות החסד (בהיותה תורת חסד); לכן מתחילים בסיפור יציאת מצרים שבמצוות ההגדה בגילוי של חסד. לכן נראה שאומרים שמי שרעב שיבוא לאכול, וכן אומרים שמי שצריך שיבוא וימנה אתנו לפסח, כעין רמז ששורשו של הפסח זהו החסד, שכך שני הדברים זה כנגד זה, שמחזקים ומשלימים אחד את השני. פותחים באמירה שזהו לחם העוני, שזהו לחם עני כרמז לעני שאין לו ולכן מרגיש בצער האחר (להבדיל מעשיר שיש לו כל, ולכן אינו מרגיש את הצער של האחר ולא בא לקראתו בחסד), וזהו גם שהוא לחם שעונים עליו דברים הרבה, שמכריזים על גילוי חסד וטוב כדי להרבות טוב בעולם.