פרשת "ואתחנן" ממשיכה את המהלך הכללי של ספר "דברים" בו משה רבנו עומד מול העם, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מזכיר להם את שעבר עליהם בארבעים השנה האחרונות במדבר ומציידם ב"טיפים" לחיים בריאים, נכונים ואמוניים יותר. בפרשה הנוכחית משה שב ומונה את עשרת הדיברות שניתנו בהר סיני, כפי שקראנו בפרשת "יתרו" שבספר "שמות". ברצוני להתייחס השבוע לאחת המצוות הבסיסיות, ויחד עם זאת הקשות ביותר לביצוע – מצוות כיבוד אב ואם.

עשרת הדיברות, שקיבלנו בהר סיני, חקוקות על לוחות הברית בשני טורים. בלוח הימני כתובות חמש המצוות שבין אדם לאלוקים (לדוגמא: "לא תעשה לך פסל"), ועל הלוח השמאלי כתובות חמש המצוות שבין אדם לחברו (לדוגמא: "לא תרצח"). למרות שמצוות כיבוד ההורים נתפסת כמצווה חברתית, היא נמצאת בצד ימין, יחד עם המצוות שבין אדם לאלוקיו. למעשה, ניתן לומר שזאת המצווה שמחברת/מגשרת בין הצד הימני לשמאלי ואנו למדים מכך שיש קשר רב בין מערכת היחסים שלנו עם הורינו לבין מערכת היחסים שלנו עם בורא העולם. קריאה השוואתית בתורה מגלה כי ההקבלה מופיעה במקומות שונים: "איש אימו ואביו תיראו" כמו גם "את ה' אלוקיך תירא" ו"מקלל אביו ואמו מות יומת" כמו גם "איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו". בגמרא נכתב בצורה מפורשת אף יותר כי ישנם שלושה שותפים למלאכת בריאת האדם: אביו, אימו והקב"ה, כלומר מבחינתנו כילדים – יחסנו כלפי הורינו אמור להיות דומה ליחסנו כלפי בורא העולם. כשם שאנחנו מחויבים לכבד את הקב"ה, כך גם עלינו לכבד את הורינו.

"כיבוד" בא מהשורש "כבד" – קשה. ידוע לכל שלכבד את ההורים זאת מצווה קשה (מלבד את הוריי שודאי יקראו מאמר זה וניחנו בכל המעלות הטובות בלי כחל וסרק...). התורה נותנת לנו מצוות והנחיות היכן שהיא יודעת שקשה לנו ושאנחנו מועדים לנפילה, ולכן יש מקום להנחיה אלוקית כדי שנדע כיצד נכון להתנהג. לא קיים ציווי של "כבד את ילדיך" או "תטפל בילדיך", משום שזה בטבע שלנו ובא לנו באופן הכי אינסטינקטיבי. לעומת זאת, כיבוד הורים בדר"כ קשה הרבה יותר ונתפס לא אחת כמועקה וכעשייה שאינה תמיד נעימה וכייפית. הדבר מתחדד בעיקר כשההורים עצמם מתבגרים ויש לטפל בהם בצורה צמודה יותר. עבור רבים תקופה זו נתפסת כנטל וכעול מבחינה כלכלית ורגשית. על כך נאמר ש"הורה אחד יכול לדאוג לעשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לדאוג להורה אחד". הקב"ה, שכאמור יצר אותנו ומכיר את נימי נפשנו, מבין זאת היטב ולכן נתן לנו גדרים והנחיות ברורות בנושא בדמות מצוות והלכות. פרוש יפה לדבר מחזיר אותנו לשורש של כולנו – האדם הראשון, אשר לא היו לו הורים בשר ודם ולכן הוא לא ידע דבר על כיבוד הורים.  מאז טבוע בנפש של כולנו הקושי בכיבוד ההורים. מי שלא בא אל המשימה הזאת תוך הבנה שעליו להכניע את יצרו ושעליו לתת מעצמו גם אם זה קשה לו, בקלות ייפול לתחושה שהקשר עם הוריו עלול להיות מכביד, ובנסיבות מסוימות אף מעיק.

רוב האנשים עוברים שלב מסוים בחיים שלהם בו הם חושבים שגידלו אותם לא כמו שצריך ומפתחים כעסים ומטענים רגשיים לא פשוטים כלפי הוריהם. רק כשאותו אדם מתבגר ונהיה הורה בעצמו, הוא מבין עד כמה זה קשה ומורכב להיות הורה, ולרוב הוא רואה את הוריו באור הרבה יותר חיובי ומבין. הסיבה העמוקה לקושי שיש לילדים עם ההורים (ולא אחת גם להורים עם ילדיהם) היא  שההורים שלנו מהווים עבורנו את המראה הכי חזקה לחסרונות ולחולשות שלנו עצמינו. מה שמעצבן אותנו אצל הורינו בהכרח קיים בצורה כזו או אחרת גם אצלנו. אנחנו מתרגזים עליהם על שהם כאלה ועוד יותר על ש"הורישו" לנו את המגרעות שלהם. ככלל, אדם יכול לראות אצל הזולת מגרעות אך ורק אם הן קיימות קודם גם אצלו ("הפוסל במומו פוסל"). עם ההורים זה חזק במיוחד משום שהם גידלו וחינכו אותנו והעולם הפנימי הכי בסיסי שלנו מושתת על המחשבות, רגשות ומעשים שלהם. אדם יכול לברוח לקצה השני של העולם, אבל לעולם את הבית בו גדל הוא יסחב עימו.

אחת הבעיות שלנו עם המצווה היא שאנחנו חושבים שהנתינה של ההורים שלנו מובנת מאליה ושתפקידם לתת לנו בלי סוף. על מנת לחזק את ההערכה שלנו אליהם מומלץ להיזכר מידי פעם שלאחר שהם הביאו אותנו לעולם, גידלו וחינכו אותנו, החל מגיל 18 הם לא באמת חייבים לנו כלום. עצם הנתינה שלהם לאחר מכן היא חסד גמור ומגיע להם תודה גדולה על כך. הסיבה הראשונה לקיום המצווה נעוצה, אם כך, בהכרת הטוב – להכיר טובה על השפע שקיבלנו מהם.                                          

מומלץ לכל אדם שיתבונן עד כמה הוא חייב תודה להוריו!! הרי אם אדם עשה למישהו טובה קטנה, כגון שהראה לו בסופר היכן מוצרי החלב, בודאי הוא יחשוב שמגיעה לו על כך תודה רבה. ואם טרח עבורו טרחה מרובה יותר, כגון שנתן לו טרמפ והסיע אותו עד לפתח ביתו, הוא כבר לא יודע כיצד להודות לו. לעומת זאת, אם הוא עשה עבורו משהו משמעותי כמו שדאג לו למצוא עבודה חדשה או שידוך מוצלח, אזי ודאי הוא כבר ירצה לקנות לו מתנה. ואם טובה זו מתמשכת כגון תמיכה כספית חודשית אז ודאי הוא ירגיש מחויבות רגשית גדולה ועמוקה...                                                                                                                     לעומת זאת, הורינו היקרים עשו הרבה מעל כל אלה ולא תמיד אנחנו זוכרים להם את זה. אמנו סבלה צער של הריון ולידה כדי שבכלל נהיה כאן ואבינו עמל שעות נוספות במשרד כדי לממן את חוג החלילית שכה רצינו. כמה דאגו לנו הורינו. כמה הם התאמצו וטרחו. להחליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים הם ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו איתנו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר לנו את רצונותינו. האם משום שמדובר בהורינו אזי הכול צריך להיות מובן מאליו?!                            

על כל זה (ועל הרבה מעבר) יש להכיר תודה להורים. גם אם ההורה נטש אותנו בילדות ולא היה שותף למלאכת הגידול, עדיין יש להכיר לו תודה על שבכלל הביא אותנו לעולם. זה לא היה קורה בלעדיו! כל הצרות מתחילות כשמתייחסים אל השני כמובן מאליו (נכון במיוחד גם בזוגיות), וכל הטוב שהוא נותן לנו נראה לנו כהכרח המציאות. גם אם יש לנו תלונות כאלה או אחרות, המינימום שאנחנו יכולים להחזיר להורים שלנו זה לכבד אותם.                                                                               

האם הורינו עשו טעויות כשגידלו אותנו? בוודאי שכן! כל אדם טועה. האתגר שלנו הוא לקבל את מה שנתנו לנו ההורים, את הטוב ואת הרע, לנסות להפיק את המרב ממה שיש בידינו ובלי קשר אליהם – לעמול על התיקון האישי שלנו. הטעויות שלהם אינן פוטרות אותנו מלהעניק להם יחס של כבוד. שווה לומר זאת שוב - הם העניקו לנו את החיים.

כיבוד הורים זאת מצווה שצריכה להיות מאוד מעשית ולא להישאר בגדר אידיאל יפה. לא משנה מה בא לנו או לא בא לנו לעשות, עלינו לפעול בצורה אקטיבית כדי להטיב להם. יש לחפש קודם כל מה היא טובתם וכיצד ניתן לשמח אותם. חשוב להדגיש שאין הכרח שהכרת הטובה תהיה חומרית. בתלמוד כתוב שגם אם נגיש להורינו סעודת-מלכים, לא בהכרח קיימנו בזאת את מצוות כיבוד ההורים. בהמשך כתוב שלעיתים גם הגשת "דייסת שעורה" תיחשב כקיום המצווה בהידור רב. ההבדל הוא בגישה שלנו. אין שום תועלת במתנות חומריות, אם הן ניתנות ללא סבר פנים יפות, וללא הכרת התודה.                                                                                                                                           

בספרי הקודש נכתב: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אם מתחילים לעשות משהו שהוא נכון מתוך מקום של חוסר חשק, אבל הבנה שזאת האמת, עם הזמן גם הלב יצטרף לעשייה ונאהב ונשמח איתה. המעשים מכשירים את הלב להרגשה הנכונה. כשהולכים בדרך הזו, עם הזמן תתפתח אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר, שלא תיסדק גם אם רואים את חולשות ההורים ושלא תשתנה גם אם היצר קורא לנו לדברים אחרים.                                                                                                                    

מסופר על אימו של רבי טרפון (המוכר לנו גם מהאגדה של פסח) שיום אחד נקרע לה הסנדל בשבת. מאחר ואסור לתקן בשבת, הלך לפניה בנה, שהיה מהאנשים המכובדים של אותה תקופה, ובמשך כמה קילומטרים שם את כפות ידיו מתחת לרגליה כדי שהיא תדרוך עליהם ולא על האדמה מלאת הקוצים עד שהיא הגיע בשלום לביתה. במקום אחר מסופר כי בכל פעם שהיא רצתה לעלות או לרדת מהמיטה הוא היה מתכופף והיא הייתה עולה על גבו במקום על השרפרף. את כל זאת הוא עשה כדי להראות לה את הכרת הטוב והתבטלותו המוחלטת כלפיה. מעשיו אומנם מעט קיצוניים, אך עדיין יכולים ללמד אותנו דבר מה.

כיבוד הורים אומר, בין היתר, לקבל את העובדה שהם בני אדם ולא לנסות לשפץ אותם לפי מה שנראה לנו כנכון. זה פשוט לא תפקידנו לחנך אותם. בדור שלנו היוצרות קצת התהפכו וניתן לראות ילדים רבים שמעבירים ביקורת על ההורים שלהם, כועסים עליהם ומטיחים בהם האשמות. אדם בוגר יודע לקבל את החולשות של הזולת, להכיל אותן ולא להעיר לו עליהם. אנחנו צריכים לדעת שהאדם היחיד בעולם הזה שעלינו לתקן הוא את עצמינו (שוב – רלוונטי מאוד מאוד גם בזוגיות). עלינו להתאים את עצמינו אל ההורים שלנו ולא לנסות להתאים אותם אלינו. זה לא רלוונטי אם ההורים מוצאים חן בעינינו או לא. מחובתנו לכבד אותם. כאן יש מקום לסייג ולומר שאם ההורה הוא הורה מתעלל שמכה או עושה דברים חמורים אחרים, הדין הוא מעט שונה ויש להתייעץ לגבי כל מקרה לגופו.

בעומק הדברים, על פי הקבלה, השפע הרוחני והגשמי של האדם עובר אליו דרך ההורים שלו. הם השורש והוא הענף. כמו כל ענף, הוא יונק את המזון שלו דרך השורשים. אין דרך אחרת. מבחינה רוחנית, כל דבר טוב שהאדם רוצה לעצמו חייב לעבור קודם כל דרך הוריו. ברגע שהקשר שלו עם הוריו חלש בגלל יחסים רעים וריבים או ש"סתם" אין לו סבלנות אליהם, הצינורות שמעבירים אליו את החיות מהשורשים נחסמים. אדם חכם, אם כך, יודע שבעצם העובדה שהוא מקיים את מצוות כיבוד הורים, הוא למעשה מיטיב בראש ובראשונה עם עצמו, משום שהוא פותח את הצינורות המתאימים לקבלת השפע מהעולם. מעבר לכך, על פי הקבלה, ברגע שהענף מתקן את עצמו – התיקון עובר הלאה גם לשורש. המשמעות היא שאדם, שעושה עבודת תיקון מידות אמיתית ומחליט להלחם ביצר הרע שבתוכו שמפתה אותו לכעוס, לקנא, לחמוד, לרכל, לקטר וכו', מזכה בכך גם את הוריו בשכר הגשמי והרוחני של מעשיו. מהפרות של מאמציו ייהנו גם הוריו ולא רק הוא עצמו.

רבים שואלים עצמם כיצד ניתן לחנך ילדים לכיבוד הורים? התשובה הטובה ביותר היא לשמש מודל לחיקוי ודוגמא אישית לכבוד הדדי לזולת בכלל ולבן/בת הזוג בפרט. כשהילדים רואים את הוריהם מדברים בנימוס אחד כלפי השני, לא מרימים את הקול, לא מבטלים איש את דברי רעיהו, מרבים במחמאות הדדיות, וחשוב מכל – בשום אופן לא רבים בפני הילדים, אזי הם יפנימו שאל ההורים האלה מתייחסים בצורה מכובדת, בדיוק כפי שהם ראו וספגו. כמו כן חשוב להקפיד על "דיבור בקול אחד" מול הילדים. כאשר ההורים לא שומרים על "חזית אחידה" וכל אחד מהם מאפשר התנהגויות שונות מאלה שבן זוגו מאפשר, הילדים יפעילו מניפולציות שונות על ההורה שנתפס כ"חלש" והסמכות ההורית תפגע אנושות.  מעבר לכך, הגישה המודרנית שגורסת ש"כל בני הבית שווים" ושעל ההורים להיות "החברים של הילדים" נכשלה. בבית אסור שתהיה דמוקרטיה וההורים חייבים להיות דמויות סמכותיות. למרות שבחיצוניות זה נראה הפוך, הילדים משוועים שההורים יציבו להם גבולות ברורים, יענישו כשצריך (כמובן במינון ובאופנים הנכונים) ויכוונו לכיוון ההתנהגות המקובלות עליהם. אסור להשאיר לטלוויזיה, לרחוב וליד המקרה את מלאכת חינוך הילדים. זה מתכון בטוח לילדים אומללים ולחוסר כבוד כלפי ההורים. 

שנזכה לכבד את הורינו בליבנו ובמעשינו ושנטיב עימם עשירית ממה שהם היטיבו  עמנו.                                                    

שבת שלום, ניר אביעד j