בס''ד           פרשת וירא: האם מותר לאכול אוכל שהובא בשבת באיסור

פתיחה

שבוע שעבר (לך לך שנה ו') עסקנו בשאלה, האם מותר להעמיס על ג'יפ שיוצא לסיור, אוכל שאינו הכרחי לצרכי המשימה. כפי שראינו, הדיון עסק במחלוקת הפוסקים האם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, האם יש בכך איסור טלטול מרשות לרשות, וכן בהיתרים השונים שנתנו האחרונים למצב דחק, כהיתרו של החפץ חיים למקרה בו בנוסף לחפצי האיסור יש חפצי היתר:

''פשוט דבעניננו, דהיכא שהוא מרבה במשא בבת אחת ועל מקצתו הוא אנוס ומקצתו הוא ברצון, לדעת הר"ן הוא איסור דאורייתא ולדעת הרשב"א ורבו והתוספות הוא איסור דרבנן לבד. ואם ככם לדעת הרשב"א ודעמיה יש להקל במקום פסידא, ובפרט בזמן הזה דסבירא ליה דאין לנו רשות הרבים.''

השבוע נעסוק בשאלה נוספת הקשורה לאותו עניין, האם מותר לאכול אוכל שהובא בשבת באיסור, וכפי שקורה פעמים רבות בפלוגה בה יש חיילים חילונים, שבאים לבקרם בשבת ומביאים להם אוכל. כדי לענות על כך יש לדון במעמד פעולות שנעשו בשבת באיסור, ובמחלוקת הפוסקים האם יש להקל כאשר לא נעשה שינוי ממשי בחפץ, כמו אוכל שרק עובר ממקום למקום.

מעשה שבת

מה דין אוכל שהוכן בשבת ('מעשה שבת')? הגמרא במסכת חולין (טו ע''א) מביאה מחלוקת תנאים בעניין:

א. רבי מאיר הקל וסבר שכאשר האוכל בושל בשוגג הוא מותר באכילה אפילו בשבת, ואילו במזיד מותר רק במוצאי שבת. ב. רבי יהודה בדעת ביניים סבר שגם בשוגג מותר לאוכלו רק במוצאי שבת, ואילו במזיד למבשל אסור לעולם, ולאחרים מותר במוצאי שבת. ג. רבי יוחנן הסנדלר החמיר וסבר שאפילו בשוגג למבשל האוכל אסור לעולם, ולאחרים מותר במוצאי שבת  ובמזיד אסור לכולם לעולם (מזיד של רבי מאיר = שוגג של רבי יהודה. מזיד של רבי יהודה = שוגג של רבי יוחנן הסנדלר).

כיצד נפסק להלכה? מוסכם שאין הלכה כדעת רבי יוחנן הסנדלר, שכן לדעתו 'מעשה שבת' אסור מדאורייתא, ואילו הגמרא במסכת בבא קמא (עא ע''א) כותבת שספק מעשה שבת להקל, ככל ספק דרבנן[1]. משום כך נחלקו הראשונים, האם הלכה כדעת רבי יהודה או כדעת רבי מאיר, דבר שאין לו הכרעה ברורה בגמרא.

מחלוקת הפוסקים

א. התוספות (חולין שם, ד''ה מורי) פסקו להלכה כדעת רבי מאיר, וראייה לדבריהם הביאו מהמשך דברי הגמרא, המספרת שרב הורה כך לתלמידיו. ראייה נוספת הביאו מגמרא במסכת שבת (לח ע''א), המביאה את דברי רבי חייא שדרש, שהשוכח מאכל בערב שבת על כירה שאינה גרופה, כיוון שעשה כך בשוגג, המאכל מותר באכילה אפילו בשבת - כדברי רבי מאיר.

ראייה נוספת לפסק זה הביא הגר''א (או''ח שיח, א) מהמשנה במסכת תרומות (ב, ג) הכותבת, שהמטביל כלים בשבת (דבר האסור ממספר טעמים) בשוגג, יכול להשתמש בכלים אלו אפילו בשבת, ואם במזיד, צריך להמתין עם השימוש עד מוצאי שבת. כיוון שמשנה זו היא כדעת רבי מאיר, ולא הובא שום חולק על שיטתו, משמע שהלכה כמותו. ובלשונו:

''אבל התוספות וסייעתם פסקו כרבי מאיר, וראייתם ברורה מאד. ומה שכתבו דסתמא דחולין כרבי יהודה, משום הא לא אריא (= אין טענה), דסתמא דפרק ב' דתרומות כרבי מאיר, וכן סוגיא דריש פרק ג' דשבת נפק ודרש כו' כוותיה, וכן רב אורי כרבי מאיר.''

ב. הרי''ף (שבת טז ע''ב בדה''ר) והרמב''ם (שבת ו, כג) פסקו להלכה כרבי יהודה, וכן פסק להלכה השולחן ערוך (שיח, א). טעם הדבר שכך פסק הרי''ף הוא, שבדרך כלל כאשר רבי מאיר ורבי יהודה חולקים, הלכה כרבי יהודה כפי שכותבת הגמרא במסכת עירובין (מו ע''ב), לכן גם במקרה זה הלכה כרבי יהודה. טעם נוסף הביא הר''ן (רי''ף שם, ד''ה גרסינן), שעל אף שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, בדרשה לציבור הורה כרבי יהודה בגלל עמי הארצות, ומכיוון שגם בזמנינו שכיחים עמי ארצות, לכן כך יש להורות.

כך פסק גם בילקוט יוסף (שיח, נד) שהוסיף וטען, שכאשר מדובר במלאכה האסורה מדרבנן בשוגג, גם השולחן ערוך יודה שהלכה כרבי מאיר. ראייה לדבריו הביא מהרמב''ם, שלמרות שפסק כדעת רבי יהודה, בכל זאת פסק שהמטביל כלים בשבת בשוגג יכול להשתמש בהם באותה השבת וכדעת רבי מאיר. ככל הנראה כי מדובר באיסור דרבנן ובשוגג. ובלשונו:

''גם דבר שאין איסור לעשותו בשבת אלא מדרבנן, אם עבר ועשהו במזיד בשבת אסור ליהנות מאותה מלאכה שנעשתה כדין העושה מלאכה דאורייתא. אבל אם עשהו בשוגג, מותר ליהנות מאותו דבר בשבת, ואין לאוסרו משום מעשה שבת. שמאחר ודבר זה אינו אסור אלא מדרבנן לא קנסו בו שוגג אטו מזיד.''

שלא נעשה שינוי

לכאורה, במקרה בו מאכל הובא ברכב בשבת, יהיה אסור לאכול ממנו בשבת לכל השיטות. שכן מאכל זה הובא במזיד, תוך כדי עשיית איסורי דאורייתא. כמו כן נראה, שלא שייך במקרה זה להתייחס למביאי האוכל כשוגגים (שאז לדעת הגר''א יהיה מותר לאוכלו בשבת), שכן גם אם הם תינוקות שנשבו, ברור למדיי שהם יודעים שלדעת הדת היהודית יש איסור לנסוע בשבת.

ובכל זאת יתכן שיש מקום להקל מחמת סיבה אחרת. הגמרא במסכת עירובין (מא ע''ב) מביאה בשם רב פפא, שאם הוציאו פירות מחוץ לתחום בשבת והחזירו אותם למקומם (אפילו במזיד) מותר להנות מהם בשבת. הראשונים התקשו, מדוע הותר להנות מהפירות והרי אוכל שבושל בשבת במזיד לכולי עלמא אסור להנות ממנו בשבת? נחלקו ביישוב השאלה:

מחלוקת הראשונים

א. הרמב''ן (ד''ה הכי) טען, שלמעשה אין הבדל אם בישלו מאכל בשבת לבין אוכל שהוצא מחוץ לתחום. הסיבה שהתירו להנות מהפירות שהוצאו מחוץ לתחום היא, שהם חזרו חזרה למקומם הראשון, כך שלמעשה לא הרוויחו כלום מהאיסור שנעשה. אם הפירות היו מובאים ממקום אחר, אכן הפירות היו אסורים באכילה, שכן אז הרוויחו רווח נוסף מחילול השבת.

ב. הריטב''א (ד''ה אמר) העלה אפשרות שאפילו אם הוציאו את הפירות למקום אחר, מותר להנות מהם. טעם הדבר, שהבין שהגמרא אינה דנה בהלכות שבת אלא בהלכות יום טוב, וכיוון שמדובר באיסור תחומין שחומרתו מדרבנן ונחשב איסור קל יותר, הקלו בו. אכן, אם ההוצאה הייתה בשבת ואסורה מדאורייתא, אסור היה להנות מהוצאה זו, כמו בישול שנאסר. ובלשונו:

''ובהא מיתרצא מאי דמקשו הכא, היכי אמרינן דאפילו החזיר במזיד יהיו מותרין לטלטל לאכלן במקומן וכדקתני לקמן, דהא קי"ל שהמבשל במזיד בשבת לא יאכל ואפילו לרבי מאיר דמיקל וה"ה לכל מעשה שבת, אבל י"ל דהתם הוא בשבת אבל הכא ביום טוב עסקינן דליכא אלא איסור תחומין דרבנן ומשום איסור תחומין לא קנסינן ליה שלא יאכלו.''  

ג. רבינו יונה (מובא בריטב''א) בגישה המקילה סבר שהגמרא דנה אפילו במקרה בו האיסור נעשה במזיד בשבת, והסיבה שמותר להנות מהפירות היא, שלא נעשה שינוי בגוף החפץ. אבל אם אכן כך, מדוע כאשר יצא החפץ מחוץ לתחום במזיד הוא נאסר, ורק בשוגג הותר? והרי לא נעשתה בו מלאכה! ויישבו שחז''ל גזרו על כך באופן מיוחד, ואין האוכל נאסר משום 'מעשה שבת'.

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. בשו''ת אז נדברו (ט, לט) סבר שאין להקל במעמדו של חפץ שהובא באיסור, ודינו כמו אוכל שבושל בשבת. ראייה לפסק זה הביא מדברי הרמ''א (שיח, א), שכאשר פסק השולחן ערוך שאין לאכול אוכל שבושל בשבת, הוסיף הרמ''א שהוא הדין לשאר מלאכות. להבנתו, כוונת הרמ''א לרבות גם מלאכות כמו הוצאה מחוץ לתחום וטלטול ברשות הרבים.

ב. החיי אדם (כלל יא, יט) סבר, שיש להקל במקרה בו לא נעשה שינוי בחפץ, אבל רק כאשר האיסור שנעשה הוא איסור דרבנן ובשוגג. לכן לדוגמא, במקרה בו הביאו בשוגג את האוכל בשבת ברגל ולא ברכב ממונע, יש מקום להקל, שכן איסור הטלטול מרשות היחיד לכרמלית הוא מדרבנן, וכן הליכה מחוץ לתחום בשבת לפוסקים רבים היא דרבנן (ועיין אג''מ ב, עא).

ג. הנתיב חיים (או''ח תה) בגישה שלישית, סבר על בסיס הבנתו בשולחן ערוך, שהוא פסק להלכה כדעת רבינו יונה, ולכן כאשר האוכל הובא למקום אחר בשוגג מותר לאוכלו. מחמת אותו עיקרון וטעמים נוספים, הקל הציץ אליעזר (יג, מח) לעלות על אוטובוס שהחל לנסוע בשבת (ועיין יביע אומר או''ח י, כה).

בכדי שיעשו

יוצא שלמסקנה, קשה להתיר אוכל שהובא בשבת על ידי מבקרים, שכן מדובר באיסור במזיד, לא מדובר בשעת הדחק, וכן לעיתים עוברים על איסורי דאורייתא כדי להביאו. האם מותר לאכול ממנו במוצאי שבת? הגמרא במסכת שבת כותבת, שבעיר בה יש בית מרחץ של גויים ורוב המתרחצים יהודים, כדי שניתן יהיה להתרחץ במוצאי שבת קבעו חכמים שצריך להמתין זמן 'בכדי שיעשו', כלומר הזמן שהיה לוקח לחמם את המרחץ במוצאי שבת. נחלקו הראשונים מדוע צריך לחכות זמן זה:

א. רש''י (חולין טו ע''א ד''ה לא) והרמב''ן (שם, ד''ה וכל) ביארו, שיש לחכות כדי שלא ירוויח מחלל השבת מכך שחילל את השבת. ב. הרמב''ם (שבת ו, ח) והר''ן (ד ע''א בדה''ר) ביארו, שהטעם לכך הוא למנוע מפלוני לבקש מאלמוני שיחלל בשבילו שבת, שכן בכל מקרה עליו לחכות במוצאי שבת זמן 'בכדי שיעשו' כדי להנות מהמלאכה שעשו בעבורו. ובלשון הרמב''ם:

''ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה זו בשבת, אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות, מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה, ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד, וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לגוי לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת.''

נפקא מינה בין הטעמים תהיה בשאלה, האם כאשר יהודי עושה מלאכה בשבת יש לחכות במוצאי שבת זמן בכדי שיעשו. לפי הרמב''ן יש לחכות, כיוון שגם במקרה זה שייך הטעם שלא ירוויח מחלל השבת. לעומת זאת לפי הרמב''ם אין צורך לחכות, כיוון שמציאות בה יהודי מורה ליהודי אחר לחלל שבת בשבילו והוא מסכים לכך אינה שכיחה, ולא גזרו על מציאות שאינה שכיחה.

ישראל מומר

להלכה פסק השולחן ערוך (שכה, כב) כדעת הרמב''ם, שהחובה לחכות בכדי שיעשו נוהג רק בגוי ולא ביהודי. אולם, העיר הפרי מגדים (שם) שכאשר מדובר בישראל מומר, כיוון שבמקרה זה יש חשש שיהודי יורה לו לחטוא והוא יענה לו, יש לחכות בכדי שיעשו. כך פסק גם הרב דב ליאור (אתר ישיבה) ביחס למשחק כדורגל ששודר בשבת, וטען שיש לחכות בכדי שיעשו[2].

משום כך, גם אם מחללי שבת בזמנינו יוגדרו כתינוקות שנשבו, כיוון שאם יבקשו מהם לחלל שבת ככל הנראה ייענו לבקשה, ממילא דינם כמומר, ולכן יש לחכות במוצאי שבת את הזמן 'כדי שיעשו', כלומר במקרה שלנו הזמן שייקח להביא את האוכל מביתם עד לבסיס. אם האוכל גם בושל בשבת במזיד, יש לחכות במוצאי שבת בנוסף גם את זמן הבישול.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...