"ויאמר ה' ה' במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו,ח). '"ויאמר ה' אלקים במה אדע". ר' חייא ברבי חנינא אמר: לא כקורא תגר, אלא אמר לו: באיזו זכות? א"ל: בכפרות שאני נותן לפניך. "ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת", הראה לו ג' מיני פרים, וג' מיני שעירים, וג' מיני אילים. ג' מיני פרים – פר יום הכפורים, ופר הבא על כל המצות, ועגלה ערופה. וג' מיני שעירים – שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים, ושעירה של יחיד. וג' מיני אילים – אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של יחיד. ותור וגוזל – תור ובר יונה … ד"א: "קחה לי עגלה משולשת" זו בבל שהעמידה ג' מלכים: נבוכדנצר, ואויל מרודך ובלשצר. "ועז משולשת" זו מדי, שהיתה מעמידה ג' מלכים: כורש, ודריוש ואחשורוש. "ואיל משולש" זו יון, ר' אלעזר ור' יוחנן, ר"א אמר: כל הרוחות כבשו בני יון ורוח מזרחית לא כבשו. א"ל רבי יוחנן: והכתיב (דניאל ח) "ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו ועשה כרצונו והגדיל"?. הוא דעתיה דר"א דלא אמר מזרחית. "ותור וגוזל" זו מלכות אדום, תור הוא אלא שגזלן הוא' (ב"ר מד,יד-טו). אברהם שאל באיזה זכות אנו זוכים שהארץ תהיה שלנו, וענה לו ה' שזה בזכות הקרבנות (הכוונה למסירות נפש שלנו, ראה ב'מעשי אבות' בפרשתנו, למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א); ואז מביא המדרש שמרמז על הקרבנות, ובהמשך מביא דרשה אחרת שמרמז על הגלויות. נראה ששתי הדרשות קשורות זו בזו, שבברית בין הבתרים נרמז לאברהם שישראל יגלו וישתעבדו בגוים אבל יגאלו מהם ויחזרו לארץ, וזה בזכות הקרבנות, ולכן יש בקרבנות רמזים למלכים מרכזיים שקשורים בגלותנו (אמנם יון לא הגלתה אותנו מהארץ אבל כיון ששלטה עלינו יש בזה משום חסרון בירושת הארץ שלנו). כנגד בבל מובאים הקרבנות של הפרים (כיון שהיא מרומזת בפר, כמו שמביא בפירוש העץ יוסף: 'זו בבל, דכתיב בה "תפושי כעגלה דשה”'): נבוכדנצר החריב את המקדש ולכן זה מתגלה בקרבן של פר יוה"כ, שביוה"כ נסלח לישראל על מעשה העגל, ולכן אז נצטוו להקים את המשכן (כהשלמה לחסרון שנעשה בעקבות חטא העגל שפגם במעמד שהיו בו במתן תורה); לכן כנגד נבוכדנצר שהחריב את המקדש, יש את פר יוה"כ שמרמז על ציווי המקדש ושורשו. אויל מרודך הוציא את יהוכין המלך מבית הסוהר והיה סמוך על שולחנו, לכן כנגד זה מתגלה בקרבנות פר הבא על כל המצוות, שזהו פר על שהסנהדרין טעו בהלכה וישראל עשו על פיהם, שלכן זה מתגלה כנגד המלך של ישראל שהוא הראש של כלל ישראל (שזהו כנגד שעשו ישראל על פיהם) וכן מייצג את כסא ה' בעולם (דה"י א כט,כג) כעין הסנהדרין שמייצגים את גילוי שם ה' בעולם (והם מעל כל ביה"ד שבישראל, כמו שהוא מעל כל המנהיגים שבישראל). בלשצר השתמש עם כלי המקדש ונהרג באותו הלילה, זה נרמז בקרבן עגלה ערופה, שעושים אותה מחוץ למקדש, כמו שהוא השתמש בבבל בכלי המקדש (שלא במקדש), והעגלה נעשית על שנמצא מת שנהרג, כעין רמז שהרגו את בלשצר (והיה רשום על הקיר כתובת שה' מנה את זמנה של בבל ונמצא שהגיע זמנה ליפול [כעין רמז לעיר ששם יש בתים וקירות], שכך בעגלה ערופה מודדים מרחק מהערים הקרובות, כעין שנמדד הזמן והגיע הזמן שבבל תיפול). כנגד מדי מובאים קרבנות של עיזים (ראה בפירוש המהרז"ו למה דימו לעיזים. אולי זה בשעירים כרמז לשער, שבזמנם פתחו לנו את השער – נתנו לנו לחזור לארץ): כנגד כורש שהוא נתן ליהודים לחזור לארץ ולבנות את המקדש זה מתגלה בשעירי רגלים – שעולים למקדש (ואף עולים מחו”ל לא”י בעליה לרגל למקדש). דרויש החזיר את האישור לבנות את המקדש, ועזרא עלה לארץ וקיבל סמכות שלטונית בארץ והקים את הכנסת הגדולה, לכן זה מתגלה בשעירי ר"ח, שהחודש מתחדש (כמו שדריוש חידש את האישור של כורש), והלבנה מתחילה להאיר מחדש (והלבנה מרמזת לישראל [סוכה כט,א]) כמו שישראל החלו להאיר מחדש בסמכות שלטונית ודתית. אחשוורוש היה שותף בניסיון של המן להשמיד את ישראל, וחזר בו בשל אסתר, לכן כנגד זה מתגלה שעירה של יחיד, שאסתר (שהיא נקבה) השפיע על אחשוורש, שהוא היחיד שקובע; וזה בשעירה – עזה, כרמז שהעיזה והלכה לאחשוורוש על אף חששותיה (כמו שאמרה שכבר חודש שלא נקראה למלך וכו'). כנגד מלכות יון זה מתגלה באילים (ראה במהרז"ו. אולי זה כרמז שאצלם מתגלה כיבוש רוב העולם, ולכן זה באילים שזהו כבשים, שרומז [ב'כבש'] לכיבוש העולם על ידם; וכן איל זה לשון חוזק, שהיו חזקים וכבשו את רוב העולם), שכבשו כמעט את כל העולם, ולכן כנגד צפון ששם מקומם (שמשם יצאו לשלוט בעולם) זהו אשם ודאי, שהוא ודאי שלהם בשלמות. כנגד צד דרום זהו אשם תלוי שהוא אינו ודאי כמו הפכו בצפון, אלא כבוש תחת ידם. כנגד צד מערב שהיה תחת ידם אבל צד מזרח לא היה כולו בידם, לכן זה נרמז בכבשה של יחיד, כעין רמז שדווקא צד זה כולו תחת ידם ולא הצד השני, ולכן זה נרמז בכבשה של יחיד – שכבשו צד זה ולא את זוגו שבצד השני. אולי אפשר גם שזה כרמז שבמלכות יון היו שלושה חשובים: אלכסנדר מוקדון, ד' השרים שחילקו את העולם ביניהם לאחריו, ואנטיוכוס (ראה בפירוש עץ יוסף [אולי אפשר שהדעה של כיבוש ג' רוחות זה של ר”א, ואילו לר”י שסבר שכבשו הכל אז אצלו זה מתגלה ב-ג' גילוי המלכים]). כנגד אלכסנדר מוקדון שהיה החזק וכבש את כל העולם, זה גילוי חזק ולכן זהו אשם ודאי. כנגד ד' שרי בני יון שחילקו ביניהם את הארצות, זהו אשם תלוי, כרמז שתלוי מי המלך לפי המקום (שהרי חילקו ביניהם וכל אחד מלך על מקום אחר). כנגד אנטיוכוס שרצה לכפות עלינו להיות דת אחת כמו כלל העולם ולעזוב את האמונה בה', זהו כבשה של יחיד, שרצה בהיותנו כבושים תחתיו לחייבנו להיות עובדי ע"ז כדי שזו תהיה העבודה היחידה שקיימת בכל העולם; וכן לנטוש את יחידו של עולם, את דרך ה' שמתגלה בתו”מ. כנגד אדום זהו תור וגוזל, שדרשו שהוא תור אבל גזלן (יש כמה הסברים במפרשי המדרש [כגון שיש בו סימן כשרות אבל הוא גזלן]). נראה שרמזו בציפורים כיון שציפור עפה גבוה עד שנעלמת במרחק כך גם מלכות אדום היא ארוכה ביותר עד שכמעט שלא רואים את סופה, וכן נאמר עליה שה' יוריד אותם אפילו כביכול מגבוה בשמים (שלכן זהו כציפור, שעפה גבוה בשמים, וכך נאמר במפורש נשר שהוא ציפור): ' … ושל אדום עולה ולא יודע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו אמר אפשר שאין לזה ירידה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ואתה אל תירא עבדי יעקב", אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו, הה"ד (עובדיה א, ד): "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך"' (ויק"ר כט,ב). (אולי אפשר שיש תור וגוזל, כעין רמז שיש גילוי לשנים, שבמלכות אדום יש גם מלכות של ישמעאל [אולי תור כקיצור של תורה, שבמלכות אדום היה מי שעזר לשמור את התורה, שזהו אנטונינוס שאישר לרבי לאסוף את המשניות כדי שלא תשכח התושב"ע. וגוזל כרמז למלכות ישמעאל שגזלו את א"י, ומנעו מיהודים לבא לארץ במשך שנות הגלות]). אברהם לא ביתר את הציפורים, כעין רמז לישראל שלא יכלו מהעולם (רש"י; בראשית טו,י), שזה חשוב לרמז במיוחד בזמן גלות אדום הארוכה שנעשו בה ניסיונות רבים לכלותנו, ולכן כעין נרמז במקביל למלכות אדום שנרמזת בתור וגוזל. אולי גם כרמז שלהבדיל ממלכויות אחרות שנפלו ואבדו, במלכות אדום זה לא כיליון, אלא זה עובר לישראל, שזה מול זה: 'קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א). לכן את הגילוי שכנגד מלכות אדום אברהם לא ביתר (כרמז לכיליון) אלא השאיר שלם, כיון שבנפילת אדום הכל עובר לישראל, ירושלים מתמלאת (וכן העמיד תור מול גוזל, משני הכיוונים [רמב”ן; בראשית טו,י], כרמז שזה מול זה).