'(שופטים יט, ב) "ותזנה עליו פילגשו", רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה. ר' יונתן אמר: נימא מצא לה. ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. א"ל: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא?! א"ל: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. אמר רב יהודה: זבוב בקערה ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא ונימא סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה, זבוב אונסא ונימא פשיעותא. אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת' (גיטין ו,ב). 'נימא באותו מקום - ודרכן היה להשיר את השער ולא ליסכן בועלה ליעשות כרות שפכה, ומשום דסכנתא הוא הקפיד עליה וברחה מפני אימתו. גילוי עריות - כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. שפיכות דמים - כי הכא או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים או בגשר. וחילול שבת - פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע' (רש"י). מה העניין שמצא שערה או זבוב? בפשטות אלו דברים מצויים ולכן כך קרה במקרה; אולם יותר נראה שיש בזה רמזים, ולכן נאמר כך כאילו שזה מה שקרה (או שכך קרה, אלא שמשמים גלגלו כך כדי לרמז). השערה יכולה לגרום להיות כרות שפכה, שלא יוליד בהמשך ילדים שימשיכוהו, שכך נגרם בהמשך מהנעשה בפלגש בגבעה שכמעט נמחק שבט בנימין – שלא נשאר להם המשך בשל שמנעו מלתת להם נשים שיולידו להם (כמו שכרות שפכה אינו יכול להוליד). בנוסף חטאו היה שהטיל אימה בביתו, שבזה מביא לשלוש עברות חמורות (נראה שחילול שבת בא במקום ע"ז בשלושת העברות החמורות שבתורה, שמחלל שבת בפרהסיא מעמדו כעין עובד ע"ז [חולין ה,א], וכן שבת עומדת מול ע"ז: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' [שבת קיח,ב]), לכן זה נרמז בשערה במקום ערווה, כרמז לש"ד וג"ע, שנרמז כמתגלה בחטא בקשר למעשה בינו לבינה (כעין ג”ע), וזה מביא לש"ד שלא יוכל להביא ילדים לעולם, ומי שאין לו ילדים חשוב כמת (נדרים סד,ב) [וכן אין לו המשכיות, ולכן כעין העבירו מהתגלות בעולם, ולכן דומה לש"ד]. או שזה היה שערה בקערה כרמז שיש פגם במאכל, שזהו שמחטיא אותה שתחלל שבת בחימום המאכלים; וזה בשבת שאז זה זמן היחוד של ת"ח, לכן רמזו בשערה כרומז על בינו לבינה שנזהרים משערות בייחוד בשבת, או שרומז לנר שמדליקה בשבת כדי שיהיה אור שתוכל לראות שהמאכל תקין, שאין שערה או זבוב שנכנס לקערה – שלכן תדליק אור כדי לבדוק את המאכל, וכן הוא דורש אור כדי לראות שהכל בסדר ואין שם לכלוך באונס או בפשיעה. חז"ל דימו את היחס בין בני הזוג כעין דימוי לזבוב במאכל: 'תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים. יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא' וכו' (גיטין צ,א). לכן נרמז המעשה של פלגש בגבעה בזבוב בקערה, כרמז לכך שבעלה לא התנהג אליה כראוי, אלא הוא הטיל אימה יתירה בתוך ביתו. אולי הבעל מצא זבוב והתנהג שלא כראוי שהטיל אימה יתירה, ולא ראה את העתיד שהולך לקרות מזה; לכן זה נרמז בזבוב שהבעל מצא - כעין רמז ל"בעל זבוב”, שהוא ע"ז שכביכול חוזה את העתיד ואפילו את החיים והמוות: “ויפל אחזיה בעד השבכה בעליתו אשר בשמרון ויחל וישלח מלאכים ויאמר אלהם לכו דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחלי זה" (מ"ב א,ב), כרמז שהבעל לא ראה את המוות הגדול שיוולד ממה שהטיל אימה. וזה אף קשור ליחס לאשתו שהיה צריך לקרבה אליו ולא לרחקה באימתו (שלכן ברחה הרחק ממנו), שזה נרמז בבעל זבוב: 'דתניא: (שופטים ח, לג) "וישימו (להן) בעל ברית לאלהים" זה זבוב בעל עקרון. מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה' (שבת פג,ב). שכך היה צריך להתנהג עם אשתו לקרבה אליו, שיהיה צמוד אליה כמו דמות הע"ז שבכיסם תמיד, ומחבקה ומנשקה רבות כדי לקרבה אליו, ולא להטיל אימה שירחקה בכך. אולי אפשר שחז"ל רמזו לשורש של מעשה פלגש בגבעה, כמובא במדרש: 'ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו. ואומרים שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות עליהם את הטורח. … וכשעשו בני בנימין דברים מכוערים ודברים שאינן ראויים - באותה שעה ביקש הקב״ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב״ה: לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ. … ומי הרג את כל אלה? הוי אומר: לא הרג אותם אלא סנהדרין הגדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר' (אליהו רבא, יא). לכן הסיפור של הפלגש בגבעה נעשה ב"איש לוי" (שופטים יט,א), שעל הלוים מוטלת העבודה ללמד תורה בישראל, ולכן זה נעשה בגילוי של איש לוי לרמז שהשורש לכל זה הוא אי לימוד התורה שנעשה אז. לכן רמזו בזבוב לרמז על ביטול תורה ועל יצה"ר, שלא למדו תורה ולכן התדרדרו בחטאם, שיצרם הסיתם ועשו דברים שאינם ראויים. שכרמז לביטול תורה מובא זבוב כיון שיש אפשרות שזבוב יפגע בגילוי תורה – שישנה את אותיות התורה (שלא שמים קנקנתום): ' … מיחש לזבוב נמי דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש' וכו' (עירובין יג,א). וכן זבוב מרמז על יצה”ר: 'אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנא' (קהלת י, א) "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח”' (ברכות סא,א). אולי גם למ”ד שערה זה רומז לכך, כרמז שהיו צריכים לשים חגורות חזקות וללכת ללמד, אפילו חגורות שאינם נוחות, כמובא בא”ר 'חבלים של ברזל במותניהם', לכן נרמז בשערה, כעין רמז לשער עיזים שממנו עושים שקים חזקים, אבל הוא לא רך ונח, שכך היה להם לשים חגורות חזקות ואפילו שאינם נוחות, וללכת ללמד תורה. והשערה היתה במקום ערווה שזה סכנה, כרמז שכיון שלא הלכו ללמד תורה, אז האנשים התדרדרו בחטאיהם ונמשכו לערווה (כמו שעשו לפלגש), וזה הביא למיתה (שזהו סכנה). או בקערה, שזה מאכל, כרמז לפה האדם (שבו אוכלים את המאכלים), שהיה על הסנהדרין ללכת וללמד את ישראל תורה עד שתהא שגורה בפיהם. אולי אפשר שבאו לרמז שהשורש לכל זה הוא שלא היה מלך: "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל" וגו' (שופטים יט,א). '"ומלך אין בישראל" - כי אם היה מלך לא היה מה שהיה, כי המלך היה מעניש את החוטאים ולא היו אם כן ישראל נלחמים זה בזה כאשר יסופר' וכו' (מצודות). לכן נראה שרמזו על הנעשה בשערה או זבוב. שהמלכות בישראל היתה מיוסף ומיהודה (מלכות ישראל ומלכות יהודה [אמנם הראשון היה מלך מבנימין – שאול, אולם הוא היה זמן מועט ביותר (ראה רש”י; ש”א יג,א). אמנם גם הוא היה מונע את המקרה, אלא בכ”ז באו לרמז על מלכות ולכן הביאו על המלכויות העיקריות]). מלכות יוסף מרומזת בזבוב בקערה, כיון שיוסף עלה למלכות במצרים בעקבות חלום פרעה, ששר המשקים אמר לו שיוסף פתר לו את חלומו בבור, ושר המשקים הגיע לשם בעקבות זבוב בכוס: 'רבנן אמרי: שר המשקים - זבוב נמצא בתוך פיילי פוטירין שלו' (ב"ר פח,ב). ולמ"ד שזה היה שערה בקערה, סובר לרמז על כעין שר המשקים, אלא ששר המשקים נעשה באונס ואילו אצלה זה היה בפשיעה שלכן כעס בעלה, ולכן העמיד זאת בשערה (שזה פשיעה) ולא בזבוב (שזה אונס). כמו כן, זה גם קשור לדעה של שערה במקום ערווה, שזה לא תקין, ויכלה לגרום לנזק – שייעשה לכרות שפכה, שכך ישנה דעה: 'רבי אביתר אמר: בקשו להזדווג לבתו של מלך, נאמר כאן "חטאו" ונאמר להלן "ואיך אעשה" וגו' "וחטאתי לאלקים"' (שם). שכך נרמז על עניין של זיווג, כמו שהשערה היתה בנושא של זיווג ביניהם, והשרים היו סריסים: '"על שני סריסיו" - היו אלה השרים שניהם סריסים, כי היו שרי המשקים והאופים גם בבית הנשים אשר למלך, והמלכים יסרסו אותם' וכו' (רמב"ן; בראשית מ,ב), שזהו כרות שפכה. מלכות יהודה הגיעה מיהודה ותמר, שבא אליה בדרך: “ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" (בראשית לח,טו). '"ויחשבה לזונה" - לפי שיושבת בפרשת דרכים. "כי כסתה פניה" - ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה, היתה צנועה לפיכך לא חשדה' (רש"י). לכן זה נרמז בשערה בקערה, כרמז לתמר שהיתה צנועה בבית חמיה שכיסתה פניה, וממילא לא יכול היה ליפול שערה לאוכל, ובדרך נהגה ההיפך, שכך השיער כביכול יכול היה ליפול לקערה. ולמ"ד שערה במקום ערוה שיכול לגרום לכרות שפכה, זה מרמז שבא אליה בדרך (שזהו במקום ערוה), וזה נעשה על ידה בשל שלא הביאה לשילה כי שני אחיו מתו על שלא רצו שתלד מהם, לכן זהו כעין כרות שפכה שלא מביא ילדים. אולי למ"ד זבוב זה רומז למעשה תמר שיצרו של יהודה תקפו, ולכן זהו זבוב שהוא רומז ליצה"ר (ברכות סא,א), וזה בקערה כעין רמז שבבית האשה מביאה לבעלה אוכל, ואילו אצלו לא היתה לו אשה (שאשתו מתה), ולכן נרמז שהזבוב נעשה בקערה, שיצרו החטיאו כיון שלא היתה לו אשה בביתו.