"ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם" וגו' (בראשית ט,א-ו). '"לכם יהיה לאכלה" - (סנהדרין קט) שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל' (רש"י). מה קרה בין אדם הראשון לנח שלכן לאדם הראשון היה אסור בשר ולנח הותר בשר? ראה ב'מעשי אבות -א', 'אכילת בשר וצמחונות' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמאריך ומביא כמה דעות בזה (רד"ק וחזקוני, רמב"ן, אברבנאל והרש"ר הירש, המלבי"ם [שלושה הסברים], והעיקרים). אולי אפשר לומר בנוסף שאצל אדם הראשון היה ציווי על שבע מצוות בן נח, אולם הוא לא קיבל אותם על עצמו מרצונו, לעומת זאת נח קיבל על עצמו את שבע מצוות בן נח והיה בזה התעלות של הקדושה באדם בעולם (ראה בהרחבה ב'תורת המקרא' “נח", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ממילא אפשר שלכן לאחר המבול, לאחר שנח ובניו קיבלו על עצמו וזרעם את שבע מצוות בן נח היה בזה התעלות, ולכן אז נעשה אדם עוד יותר מעל דרגת החי של בעלי החיים, ולכן אז הותר לו אפילו להמיתם. שקודם היה אמנם בדרגת מדבר, אבל עכשיו לאחר שקיבל על עצמו את 7 המצוות והתעלה, נעשה התעלות בדרגת המדבר-השכלי שבו, שמחובר יותר ליוצרו, ולכן אז התחדדה התעלותו משאר בעלי החיים עוד יותר, ולכן אז הותר לו אף לשחטם. אולי זהו שנאמר בהיתר "כל רמש" שזה לשון כעין ביזיון – נמוך, כרמז לרמשים, לרמז שעכשיו ביחס לאדם נעשה הבדל גדול יותר בינו לשאר בעלי החיים, כעין שנעשו נמוך יותר יחסית אליו, ולכן הותר לו לאכלם. אולי אפשר שאדם הראשון נצטווה על שבע מצוות ב"נ, אולם הציווי של אבר מן החי לכאורה לא היה שייך בו, שהרי היה אסור לו להמית בעלי חיים (ואכן ברמב”ם מובא שאדם הראשון נצטווה על שש מצוות [הל' מלכים ט,א]), אלא כנראה שהיה בזה כעין המצוות של 'לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר' (סנהדרין עא,א), שכך באבר מן החי לא הצטווה לעשיה אלא לקבל על עצמו בגילוי של לימוד. אבל אצל נח שקיבלו על עצמם את המצוות בחיוב, ועוד לאחר שהעולם הושמד בשל ריחוק מהמצוות, אז ראוי לקבע שזה יהיה בחיוב מעשי ולא רק כלימוד, כדי שיהיה לזה ביטוי גדול יותר, ולכן אז הותר להם אכילת בעל חי כדי שתתגלה בפועל מצוות אבר מן החי, שיהיה גילוי מצוות ה' בעולם (אמנם גם איסור אכילת חיה היה מצווה, אלא שאבר מן החי יותר חשוב, שהוא כמצווה בשבע מצוות ולכן בו יש יותר חשיבות לגילוי; לכן עד נח נאסר אכילת חיה כדי שיתגלה עניין שלא להמית כדי לאכול שיש בזה ערך, אולם מנח מתגלה מצוות אבר מן החי שזה חמור יותר בגילוי קדושה של מצוות). אולי אפשר שבתחילה היתה ידיעת ה' גדולה וכן הכרה במעלתו כאדם, שהרי אדם הראשון חי כמעט אלף שנה והוא היה יציר ה' (וכל הסיפור בגן עדן, כך שהכיר את בוראו ומעלת עצמו), ולכן זה השפיע עוד כמה מאות שנים, אבל בסביבות דור המבול זה כבר ירד מאוד (אמנם הפריצות החלה עוד באדם הראשון, ובימי אנוש כבר החלו לקרוא בשם ע”ז), ולכן עדיין נשארה אמונה, שלכן לא כפרו בה' (שלא כדור הפלגה שהרבה אחריהם), אולם הריחוק מחוזק האמונה ומעלת עצמם גרם להם להיות פרוצים בתאוותיהם (שכמה שיותר רחוקים מידיעת ה' המוחלטת כך יש יותר מקום ליצה"ר להשפיע), עד שהגיעו לשחיתות שהיתה בדור המבול. לכן אז ה' התיר אכילת בשר, שבזה מתחדדת מעלת האדם, שתפקידו לתקן את העולם לדרך הישר, ולכן כל יצירי העולם תחתיו אפילו עד המתה, כי הכל תלוי בו. לכן יחד עם התרת אכילת הבשר נאסר להם אבר מן החי, שזה בשל שיש בו נפש (“אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"), שזה מדגיש את המעלה הרוחנית, שזה מדגיש להם להזהר בצד הרוחני, שזהו עניינם לתקן את העולם שתחתם בצורה הרוחנית שבזה האדם מיוחד. אולי זה גם כזכר למבול שה' השמיד את העולם בשל: ' … אף הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי?' (סנהדרין קח,א). לכן דרך הגילוי שבמבול נעשה גילוי שהאדם הוא העיקר לכל, ולכן יחד עם ההתרה של המתת בעל חי יש זכר לדורות על מעלת האדם וייעודו. אולי אפשר שבחטאי דור המבול היו פרוצים ביותר: '(בראשית ו, יב) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", א"ר יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל' (שם). וכן היו פרוצים ביותר בעריות (ב”ר כו,ד-ה), ודבר זה נמשך גם בכל הדורות שיצר העריות הוא קשה. לכן נעשה זכר לדורות כמו שנעשה בתיבה שנאסר יחסי אישות (סנהדרין קח,ב) כדי לתקן את הפריצות הגדולה, וחיי כל החיות היו תלויים באדם – בנח שהעלה אותם לתיבה ונתן להם אוכל כל זמן היותם בתיבה; לזכרון זאת הותר לו בשר חיה שבזה זכר לתיבה שהוא היה זה שחיי החיות תלויים בו, ולכן מזכיר לדורות מה שהיה שם תיקון לפריצות וכמה חמור הפריצות. ואף כעין רמז שלבהמה אין אישות, אלא היא מתרבה עם כל אחד, והאדם עצמו פועל בחיות כדי לרבותם כדי לאכול מהם, והוא הורגם שזה מראה על חסרון בחשיבותם – שלכן מותר לו להרגם, כך יוצא כרמז שמי שפרוץ יש בו חסרון, וממילא מי שחשוב זה מתגלה גם בהיותו צנוע ומכובד בשמירה על דרכיו שלא יהיו כבהמה פרוצה. וכן גם יש תיקון למה שהיו פרוצים שהרביעו הכל בכל כולל באדם, שע”י שממית בהמה היא נעשית שפלה בעיניו ולכן לא יבוא לרובעה, כך שיש כאן בסיס להרחקה מהפריצות הגדולה שהיתה בדור המבול. אולי דור המבול נחרב בשל גזל: 'א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ"' וכו' (שם,א). (והמשיכה לממון הוא דבר קשה בכל הדורות). לכן הותר לנח בשר לאכילה כדי שיודגש ריחוק מגזל. שמראה שממונך הוא תחתיך בצורה שלמה שאתה אפילו יכול להרגו כדי לאכלו (ואף מה שלא ממונך בזה שתפסת אותו לאכילה הוא נקנה לך), ומצד שני מזהיר מפני רצח: “שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם", שבזה מדגיש את חשיבות האדם שהוא יציר אלוקי שיש לו חשיבות שהוא שווה לך, שלכן ההורג יהרג; ממילא מרמז לאדם על חשיבות האחר וחשיבות הממון שתחתיו ששייך לו בשלמות (עד שהורגו לאכילה), (וכן שהאדם הוא צלם אלקים וכמו שהעולם של ה' בשלמות כך גם מה שתחת יד האדם הוא שלו בשלמות), ובכך מלמד לאדם שלא לגזול מאחר.