בס''ד  פרשת בראשית: באלו מאכלים ניתן לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, נוסח אותו כותבת הגמרא (שבת קיט ע''א) שיש להגיד בתפילה: ''וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם... וַיְבָ֤רֶךְ אֱ-לֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱ-לֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת''. בנוסף, אומרים ויכלו גם לאחר התפילה, והנימוק לכך הוא שבתפילת יום טוב שחל בשבת לא אומרים ויכולו, ולכן יש צורך להשלים את אמירת נוסח זה. כמו כן, יש לומר קטע זה גם בקידוש שבסעודה, ודנו האחרונים בתוקפו ההלכתי:

א. המגן אברהם (רעא, א) טען, שבעקבות ההזכרה בתפילה, הקידוש בסעודה הופך להיות מדרבנן בלבד. והוסיף, שעל אף שהקידוש צריך להיות במקום סעודה, וכפי שנראה בהרחבה, דין זה מדרבנן, ומדאורייתא יצאו ידי חובה בתפילה. ראייה הביא מהגמרא בברכות (לג ע''ב), הכותבת, שעל אף שקידשו בתפילה תיקנו קידוש על כוס יין, ועולה שההזכרה בתפילה נקראת קידוש.  

ב. הביאור הלכה (שם, ד''ה מיד) הקשה, שהרי הגמרא במסכת פסחים (קיז ע''ב) כותבת, שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, ואף מביאה פסוק לשם לימוד זה, ואילו בתפילה לא מזכירים. ועל אף שכתב שניתן ליישב בדוחק, כגון שהחובה להזכיר יציאת מצרים רק מדרבנן (דהיינו אסמכתא), או שיוצאים ידי חובת הזכרת יציאת מצרים בברכת השכיבנו הנאמרת בתפילה, הוא לא קיבל לגמרי יישובים אלו מחמת הדוחק שבהם. ולכן כתב במשנה ברורה (שם, ב) שאין לגדול לשמוע קידוש מקטן, שכן על אף שקטן יכול היה להוציא ידי חובה אם הקידוש הוא מדרבנן בלבד, אבל כאן הרי יש מקום לחשוש שההזכרה בקידוש היא מדאורייתא. ובלשונו:

''ואולם יש לפקפק בזה הרבה, דהא קיימא לן לעיל בסימן ס' ס"ד דמצוות צריכות כוונה לצאת בעשיית המצוה, ומסתמא אין מדרך העולם לכוון לצאת את המצוות עשה דזכור בתפילה, כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אחר כך בברכה כדין, וטוב יותר שיצא אז המצוות עשה דאורייתא משיצא עתה, ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה. ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה וכמו שבארתי בביאור הלכה, על כן יש למנוע מלצאת ידי קידוש על ידי קטן.''

בעקבות פסוקי הקידוש המוזכר בפרשה, נעסוק השבוע בדין קידוש במקום סעודה, שכפי שראינו לעיל מדברי המגן אברהם ייסודו מדרבנן. נעסוק בשאלה, מה נקראת 'סעודה' אותה יש לאכול במקום הקידוש, מה דין המקדש בבית אחד על דעת לאכול בבית אחר. כמו כן, נעסוק במנהג שהיה נהוג בעיקר בעבר ולכאורה סותר את דין קידוש במקום סעודה, והוא קידוש בבית הכנסת.

קידוש במקום סעודה

הגמרא במסכת פסחים (קא ע''א), מביאה מחלוקת בין שמואל לבין רב, האם במקום בו מקדשים צריך אף לאכול:

א. שמואל סבר, שקידוש צריך להיות במקום סעודה, ולהבנת הרשב''ם (ד''ה אף) למד דין זה מהפסוק בספר ישעיהו (נח, יב) ''וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג'', במקום שבו אתה קורא, דהיינו מקדש, שם צריך להיות העונג. ב. רב חלק וסבר, שאין צורך לאכול במקום הקידוש, ולכן אותם המקדשים בבית כנסת, יצאו ידי חובת קידוש, אך על היין שבביתם יצטרכו לברך שוב, שכן שינו ממקום הברכה.

משום כך כפי שממשיכה וכותבת הגמרא, הסיבה שלדעת שמואל יש עניין לקדש בבית כנסת, היא רק כדי להוציא ידי חובה את האורחים שגם אוכלים שם, שכן אנשי המקום האוכלים בביתם לא יוצאים ידי חובה בקידוש שבבית כנסת. לדעת רב לעומת זאת, מובן מדוע מקדשים בבית כנסת, לשיטתו צריך להסביר מדוע השומעים קידוש בבית כנסת צריכים לשוב ולקדש בביתם. שאלה זו מיישבת הגמרא, שאכן מטרת הקידוש בבית הוא להוציא ידי חובה את בני הבית שלא היו בבית כנסת, ולא את המקדש עצמו.

הגדרת סעודה

להלכה פסקו הרי''ף (כ ע''א בדה''ר), הרמב''ם (שבת כט, ח) הרא''ש (י, ה) כדעת שמואל, ולמרות שבדרך כלל כאשר הוא נחלק עם רב בדיני איסורים הלכה כדעת רב, ובמקרה זה אף רבי יוחנן סובר כדעת רב, כיוון שהגמרא מספרת על אמוראים שנהגו כדעת שמואל, עולה שהלכה כמותו. מסקנה זו הובילה את הפוסקים לדון, מהי אותה סעודה שיש לאכול כדי לצאת ידי חובה:

א. התוספות (ד''ה טעימו) ורבינו יונה (ברכות מט ע''ב בדה''ר) סברו שכדי לצאת ידי חובה, צריך לחם, וכן מובא במעשי רב (קכב) שפסק הגר''א. כדבריהם משמע ממקורות רבים, בהם כאשר מדובר על סעודה, הרי הכוונה לסעודת לחם. לדוגמא, כאשר הגמרא במסכת ברכות דנה בברכות הזימון על לחם, היא כותבת שמביאים את הבשמים לאחר 'הסעודה'. ובלשון התוספות:

''טעימו מידי: נראה דהיינו טעימת לחם, כדאמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כב:) כדאמרי אינשי ניטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו. ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה, היינו דווקא בסעודה שלישית, אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת.''

ב. הגאונים (מובאים בטור או''ח רעג) חלקו וסברו, שעל אף שכדי לצאת ידי חובת סעודה בשבת צריך לאכול דווקא לחם, כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה די בשתיית יין, או אכילת מזונות. מלשון השולחן ערוך (רעג, ה) משמע, שדי בשתיית רביעית יין, ואילו הלבוש (שם) סבר שיש לשתות רביעית נוספת, שכן השתייה הראשונה היא לשם ברכת הגפן.

השולחן ערוך פסק כדעת הגאונים ולא כדעת התוספות, ונימק בבית יוסף, שייתכן שהתוספות מודים לדעת הגאונים, והסיבה שכתבו שיש צורך באכילת לחם, היא לא כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה, אלא כדי לצאת ידי חובת סעודת שבת, שהגמרא מספרת שרבה המליץ לאביי לאכול, מחמת החשש שבבית בו הוא ישן לא יהיה לחם. ובלשונו:  

אין להוכיח שהתוספות והרא"ש חולקים על סברא זו... דאיכא למימר דלא כתבו כן, משום דבשתיית כוס לא ליפקו ידי קידוש, אלא משום דלא נפקי ידי סעודה אלא בפת, וכדמשמע מסוף לשונם, אבל אפשר דמודו לדברי גאונים הללו דלעניין קידוש במקום סעודה שפיר מיקרי מקום סעודה, במקום ששותה כוס יין שחייב עליו ברכה.''

ג. הריא''ז (שלטי גיבורים פסחים, כ ע''א בדה''ר) בגישה שלישית והמקילה ביותר, סבר שאפשר לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה אפילו באכילת פירות. והוא נימק, שלמרות שבדרך כלל פירות אינם נחשבים כסעודה, חשיבות השבת הופכת אכילת פירות אלו לסעודה משמעותית. המשנה ברורה (רעג, כו) כתב, שאין לסמוך על דבריו בקידוש הלילה שהוא מדאורייתא, אך בקידוש היום, במקרה בו אין לאדם מיני מזונות או יין זמינים והוא מרגיש שליבו חלש והוא זקוק לאכול, ניתן לסמוך על דבריו.

הגדרת מקום

עד כה עסקנו בשאלה, מה נחשבת סעודה. נקודה נוספת בה נחלקו הראשונים היא, איזה חלל ניתן להגדיר כמקום הסעודה. הגמרא במסכת פסחים (קא ע''א), כותבת שמוסכם שהמקדש בבית אחד ואוכל בבית אחר, חייב לקדש שוב, ואין קידושו נחשב כקידוש במקום סעודה. נחלקו האחרונים בעקבות מחלוקת גרסאות, האם המקדש בחדר אחד יכול לאכול בחדר אחר:

א. הרמב''ם (שבת כט, ח) והרא''ש (פסחים י, ה), גרסו שכאשר שמואל היה אוכל בקומה למטה, לא היה מקדש למעלה, שכן אין זה קידוש במקום סעודה. לכן גם לא ניתן לשמוע קידוש בחדר אחד ולאכול באחר, אבל הנמצא באותו חדר, גם אם החדר גדול, יכול לקדש בפינה אחת ולאכול באחרת, שכן כל החלל נחשב כאותו המקום, וכן נראה שפסק השולחן ערוך (רעג, א). ובלשון הרא''ש:

''אמר להו רב ענן בר תחליפא, זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל, ואפילו מאיגרא לארעא הוה מקדש (= חוזר ומקדש). והוא הדין מחדר לחדר. אבל מפינה לפינה בבית אחד, אפילו טרקלין גדולים אין צריך לברך. והכי אמרינן בשמעתין דמפינה לפינה לא חשיב שינוי מקום.''

ב. הרי''ף (כ ע''א בדה''ר) גרס אחרת בדברי הגמרא, וכפי שביאר הר''ן (שם) לשיטתו גם מעבר באותו החדר אינו נחשב קידוש במקום סעודה, ויש לאכול (לפחות את האכילה הראשונית) ממש במקום בו מקדשים. גם המגן אברהם (רעג, א) והמשנה ברורה (שם, ג), על אף שכתבו שמעיקר הדין הלכה כמו השולחן ערוך, לכתחילה יש לחוש לדעת הרי''ף. עם זאת, ישנו מצב בו גם לדעת המשנה ברורה שניתן לכתחילה לקדש בפינה אחת של החדר ולאכול בשנייה:

בעוד שבבבלי משמע שהמקדש על דעת לאכול במקום אחר, אין מחשבתו מועילה, בירושלמי (ברכות ו, ו) משמע שהמחשבה מועילה. הר''ן (שם) כתב, שיש מחלוקת בין המקורות, והלכה כבבלי, ולכן תנאי לא מועיל. לעומת זאת רבינו ניסים (מובא בטור), סבר שיש לחלק בין תנאי לאכול בבית אחר שאינו מועיל כבבלי, לבין מחשבה לאכול בפינה אחרת באותה החדר, שהלכה כירושלמי. המשנה ברורה (שם) נקט, שכאשר מקדשים בפינה אחת של החדר ומוסיפים תנאי לאכול בפינה באחרת, ניתן לעשות כך לכתחילה (וניתן להקל מפינה לפינה בפרט בהתבסס על דעת הרמ''א, שנקט שמחשבה מועילה במקדש בחדר אחד אפילו על מנת לאכול בחדר אחר).

קידוש בבית כנסת

כפי שראינו לעיל, הגמרא בפסחים כותבת ששמואל נימק את הצורך בקידוש בבית כנסת, בשהותם של אורחים האוכלים שם.

אלא, שבמהלך הדורות האורחים הפסיקו לאכול בבית כנסת, ובכל זאת המשיכו לקדש, דבר שלכאורה מהווה ברכה לבטלה, שכן כבר לא מדובר בקידוש במקום סעודה, וכאמור קידוש בבית אחד וסעודה בבית אחר אינו מועיל. אכן בעקבות כך נקט הרא''ש (י, ה), שיש להימנע מלקדש בבית כנסת, וכן פסק השולחן ערוך (רסט, א) שהעיד בספרו הבית יוסף, שמנהג ארץ ישראל שלא לקדש בבית כנסת. למרות שהסיבה הראשונה בטלה, יש מהראשונים שכתבו שיש להמשיך ולהחזיק במנהג מסיבות אחרות:

א. יישוב ראשון: הר''ן (פסחים, כ ע''א) צעד בכיוון שונה וכתב, שאכן היה מקום לבטל את הקידוש, אלא שזו היא תקנה שקבעו חכמים שלא ניתן לבטלה, וכפי שראינו בעבר ביחס לברכת מעין שבע (תזריע מצורע שנה ב') וחזרת הש''ץ (ניצבים וילך שנה ז'), שעל אף שהיה מקום לבטלן, לא מבטלים, כיוון שזו תקנת חכמים. הב''ח (שם) לא קיבל נימוק זה, שכן מלשון הגמרא משמע שזה היה מנהג שצמח מעצמו, בגלל האורחים שהיו מגיעים לבית כנסת, ואין להשוותו לחזרת הש''ץ ומעין שבע שהן ממש תקנת חכמים.

ב. יישוב שני: רבינו יונה (מובא ברא''ש פסחים י, ה) יישב, שהמשיכו לקדש בבית הכנסת כדי להוציא אותם מתפללים שלא מקדשים אחרי התפילה בביתם, לפחות ברובד של הקידוש החייב מדאורייתא, שכן החובה לקדש במקום סעודה היא רק מדרבנן. הרא''ש לא קיבל טענה זו, שכן הגמרא כותבת 'אין קידוש אלא במקום סעודה', משמע שחכמים הפקיעו לגמרי את היכולת לקדש במקום בו אין סעודה. מה עוד, שהגמרא בפסחים הייתה צריכה לומר שמקדשים בבית כנסת (גם) כדי להוציא ידי חובה מדאורייתא את אלו שאינם מקדשים בביתם, ולא הייתה צריכה ליישב שמקדשים בשביל האורחים שאוכלים שם. ובלשונו:

''והרב רבינו יונה פירש דאינה ברכה לבטלה, דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן... הילכך כיון שיש בני אדם שאין יודעין לקדש, נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה, והא דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע שאינו קידוש כלל וכן הא דאמר רבה (שם) ובקידושא דהכא לא נפקיתו ועוד קשה מאי קאמר לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לימא להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו.''

כיצד יש ליישב קושיית הרא''ש? הב''ח (רסט, א) כתב, שיש לחלק בין ייסוד תקנה, להמשכה. כלומר, באמת, מחמת רק הרובד המדאורייתא של הקידוש, לא היו נוהגים לקדש בבית כנסת, שכן אין קידוש אלא במקום סעודה, אך לאחר שכבר נהגו לקדש שם, למרות שבטל טעם זה, כיוון שעוד הייתה סיבה להמשיך את המנהג ולקדש בבית כנסת כדי להוציא ידי חובה מדאורייתא אלו שאינם מקדשים, הניחו חכמים למנהג זה להמשיך, ודי בטעם זה כדי להמשיך את המנהג המקורי.    

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...