"ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה" (דברים לא,י-יג). במוצאי שביעית יש מצוות הקהל, מדוע דווקא בזמן זה? כיון שזה קשור לתאריך השמיטה, סימן שזה קשור אליה, כך שבפשטות הטעם הוא שאחרי שבמשך שנה האנשים שבתו ממלאכה ויכלו לשבת וללמוד תורה, אז התמלאו בתורה ויראה ולכן עכשיו ראוי לעשות עצרת גדולה לחיזוק הקשר לתורה, כחותמת השפעה להמשך מה שנעשה במשך שנת השמיטה שימשיך גם לשאר השנים (כמו שאומר: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת“). אולי גם מי שעומד בראש ההקהל זהו המלך, שהוא הקורא בתורה לפני העם: '"תקרא את התורה הזאת" – המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים' וכו' (רש"י; פס' יא). המלך מייצג את כסא ה' בעולם: “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"י א כט,כג). לכן המלך הוא שקורא בתורה כביטוי לעשיית העולם כולו לכסא ה', שזה ע"י תורה ומצותיה. לכן זה נעשה לאחר שמיטה בה הראנו את גילוי כסא ה' בעולם, שהראנו במשך השנה שה' הוא המלך ולכן שבתנו במשך שנה עם כל הקושי בדבר, כיון שה' ציוונו; לכן זה דומה לקבלת התורה שהיה בגבורה (שאמרו "נעשה ונשמע") ובזה הראו שה' הוא המלך שלכן אנו מקבלים עלינו את רצונו, זהו שדרשו במדרש על "גבורי כח עושי דברו" על השמיטה ועל קבלת התורה: '"גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ", במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א', שמא לשאר ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק, יש לך גבור גדול מזה? וא"ת: אינו מדבר בשומרי שביעית, נאמר כאן "עֹשֵׂי דְּבָרוֹ" ונאמר להלן (דברים טו, ב): "וזה דבר השמיטה", מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר. "עֹשֵׂי דְּבָרוֹ", רבי הונא בשם ר' אחא אמר: בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר, שהקדימו עשייה לשמיעה ואמרו (שמות כד, ז): "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"' (ויק"ר א,א). גם עיקר התורה היא בא"י (ספרי עקב, מג), ולכן: '"תבל" – זו א"י. ולמה נקרא שמה תבל? – ע"ש תבלין שבתוכה. איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה, שנאמר (איכה ב) "בגוים אין תורה", מכאן שהתורה בא"י' (ספרי עקב,לז). לכן יש קשר בין גילוי תורה ובין א"י, ומעלת קדושת א"י מתגלת בשמיטה, ולכן מראים את מעלת גילוי התורה בנו בהקשר לשמיטה, שלאחר ששמרו את שנת השמיטה והראנו בכך את חיבורנו לקדושת הארץ, מתגלה בנו הקשר לתורה שהתחברה אלינו במשך כל שנת השמיטה, ולכן אז עושים מעמד הקהל שהוא כעין מעמד מתן תורה, להראות את חיבור התורה אלינו. אולי גם במתן תורה התקדשנו במעלה גדולה מאוד (עד שאפילו פסק המוות מישראל, או בטל כח הגוים לשעבדנו [ע"ז ה,א]), ולכן כדימוי לזה נעשה הקהל כעין מתן תורה לאחר השמיטה בה התקדשנו ביותר; ובפרט שזה בגילוי של השמיטה שהיא מעלת א"י כרמז לגאולה שקשורה לגילוי פירות א"י, שכאשר א"י נותנת פירותיה זהו סימן לגאולה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). לכן זה דומה לשמיטה שלא עובדים ולכן הארץ היתה צריכה להיות שוממה ובכ"ז הארץ נותנת פירותיה לעם ישראל, ולכן מראה על גילוי ה' בטבע, שמראה את מלכותו על העולם, ולכן כעין גילוי של הגאולה שלעתיד. לכן זה דומה למתן תורה שבו היה גילוי כעין של הגאולה שלעתיד, שזהו שלא מתו או שהתבטל שיעבוד מלכויות. נראה שהתורה נתנה בשבת ('ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום' [שבת פו,ב]), ולכן זה קשור לשמיטה שהיא שבת שבגילוי הארץ. אולם מצוות ההקהל לא נעשת בשמיטה עצמה, כעין רמז שקבלת התורה היתה לפני הגעתה אלינו, ואילו מצוות הקהל כעין בא לבטא חיבור לתורה שמתגלת בנו במעשינו – לאחר שהגיע אלינו, כהשלמה למתן תורה (לכן זה כעין יוה"כ בה התורה הגיע אלינו, וכך ההקהל הוא בסוכות שזה סמוך ליוה"כ), לכן זה לאחר השמיטה, לאחר שהראנו שהתורה מתגלת בנו במעלה גדולה, ששמרנו שמיטה במשך שנה. שאז עושים הקהל כמתן תורה, שמתחברים לתורה בשלמות. חג סוכות קשור לתורה – שארבעת המינים כנגד סוגי ישראל בגילוי תורה ומעשים טובים (וראה ב'לזמן הזה', תשרי, 'שמחת חג האסיף', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), וחג סוכות קשור לא"י (שם, 'סוכות וא"י'), והוא חג האסיף של הפירות שגדלו שנה קודם – כך שבשמיני מרמז על השפע שגדל בשמיטה (אמנם את פירות השמיטה לא אוספים), ולכן בו מתגלה הגילוי של כעין מתן תורה, שזהו גילוי של תורה וא"י ומעלת קדושתה שמתגלת בשמיטה (שזהו יחד גילוי תורה במעלה גדולה ושמתגלת בנו [כארבעת המינים]). מתן תורה היה קשור באחדות ישראל: 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו", נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום) [בפסיקתא דר”כ (יב,יד) מסיים: ' … אמר הקב"ה: התורה כולה שלום, למי אני נותנה? לאומה שהיא אוחזת בשלום, הד' דכ' "וכל נתיבותיה שלום" (משלי שם)']. לכן הגילוי של ההקהל כעין מתן תורה נעשה לאחר השמיטה בה הכל הפקר ובכך נעשה אחדות בישראל, וזה ממשיך גם בתחילת השנה השמינית שהפירות הם גידולי שמיטה (להבדיל מסוכות שבתחילת השמיטה שהפירות הם של שישית), לכן אז מתגלה אחדות ונעשה כעין היסוד של מתן תורה, ולכן אז נעשה הקהל כעין מתן תורה. התורה נתנה בחודש השלישי כיון שיש בה גילויים של שלוש (ראה בפסיקתא דר"כ יב,יג), לכן ראוי להראות גילוי של כעין מתן תורה שבהקהל בשנה השמינית, שאז זהו גילוי של שלוש – השנה השלישית שבברכה בפירות בשביל שמירת השמיטה: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה,כא) [ובזה יש גילוי ה' גדול, שנעשה ברכה מעל הטבע, כעין שבמתן תורה היה גילוי ה' גדול].