בס''ד          פרשת שופטים: מדוע בזמן הזה לא נוהג דין עגלה ערופה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על דין עגלה ערופה, הכולל במקרה בו מוצאים חלל שלא יודעים מי רצחו: הבאת זקני העיר והסנהדרין, מדידת העיר הקרובה לחלל, ועריפה של עגלה ב'נחל איתן': ''וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל''. בטעם עשיית הטקס החריג, נחלקו הפוסקים, והועלו מספר אפשרויות:

א. הרמב''ם (מורה נבוכים ג, מ) כתב, שמטרת הטקס לעורר עניין ורעש ציבורי, רעש שיגרום בסופו של דבר לגילוי הרוצח. כך גם הסביר מדוע המקום בו נערפת העגלה לא יזרע ולא יעבד עוד לעולם, כדי שלבעל השדה יהיה אינטרס לגלות את הרוצח ולמנוע את עריפת העגלה. ב. הרמב''ן (דברים כא, ה) הקשה, שאם אכן כך, היה מקום לערוף את העגלה בשדה ממש ולא סמוך לנחל, שכן בשדה הנזק הכלכלי גדול יותר. כמו כן, לא קיבל שמדובר במעשה סמלי בלבד, ולכן פירש שעריפת העגלה דומה לשעיר המשתלח (שגם הוא נעשה מחוץ למקדש), וכוונתה לכפר על הדם הנשפך. ובלשונו:

''והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו. ולפי דעתי, יש בו טעם כעניין הקורבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים.''      

בעקבות התורה המזכירה את פרשת עגלה ערופה, נעסוק השבוע בהלכותיה. נפתח בתחילה בבירור כיצד מחליטים איזו עיר מביאה עגלה, והאם תמיד יש למדוד את המרחק. כמה זקנים חברי הסנהדרין צריכים להיות נוכחים בתהליך, ובאיזה נחל עורפים את העגלה. ולסיום, נעסוק בשאלה מתי ביטלו את עריפת העגלה, והאם מצווה זו יכולה לחזור בזמן הזה כאשר אין בית מקדש.  

מדידת המרחק

כאשר נמצא חלל בשדה שלא נודע מי הכהו, באים זקנים מהסנהדרין (חמישה לדעת רבי יהודה, שכמותו פסק הרמב''ם), ומודדים מה העיר הקרובה למקום החלל. נחלקו הראשונים בעקבות הגמרא במסכת בבא בתרא (כג ע''ב), מה הדין במקרה בו ישנה עיר בעלת תושבים רבים, הרחוקה מעיר הקרובה בעלת מספר התושבים המועט:

א. הרמב''ם (רוצח ט, ו) והסמ''ג (עשין עח) הבינו, שבמקרה זה העיר בעלת מספר התושבים הרב צריכה להביא עגלה, למרות שהיא רחוקה יותר ממקום החלל, שכן 'רוב וקרוב, הלך אחר הרוב'. כדבריהם לכאורה עולה מהגמרא (שם), המתרצת שכאשר נאמר בתורה 'וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל', הכוונה דווקא למקרה בו אין עיר גדולה יותר.

אם כן, מדוע כותבת התורה 'העיר הקרובה'? והרי למעשה אין לכך משמעות, שכן תמיד יש ללכת אחרי העיר הגדולה! הרב קנייבסקי (נחל איתן עמ' קכד) יישב, שכאשר נפסק שהעיר הגדולה מביאה את העגלה, אין הכוונה שתמיד היא מביאה (אפילו היא בקצה המדינה), אלא רק במקרה בו גם אנשי עירה עוברים באותה הדרך, אז יש השלכות לכך שהיא העיר הגדולה. לכן יש משמעות לעיר הקרובה וכך התנסחה התורה, שכן לרוב, אנשי העיר הקרובה למקום החלל מצויים באותה הדרך. ובלשונו:

''דאין המרובים מביאים אלא שבמקום שנמצא יכולים להיות המרובים מהעיר הגדולה יותר מהקרובה, אז אזלינן אחר המרובה. אבל אם ידוע בבירור שהאנשים שבקרובה מצויים שם יותר, תו לא שייך למיזל בתר רובא, וזה מצוי ברוב העיירות, שבדרך כלל מצויין אנשי הקרובה יותר, אם הגדולה רחוקה מרחק ניכר, ועל פי רוב אין הגדולה סמוכה כל כך, נמצא שברוב הפעמים קרובה מביאה, ולכן כתבה התורה דקרובה מביאה.'' 

ב. התוספות רי''ד (בבא בתרא שם, ט) חלק וסבר, שכאשר הגמרא כותבת ש'רוב וקרוב הולכים אחר הרוב', ואין העיר הקטנה מביאה עגלה, אין הכוונה שהעיר גדולה מביאה עגלה ערופה במקומה, שהרי התורה כותבת בפירוש 'וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל', ואם כן כיצד העיר הרחוקה תביא עגלה?! אלא כוונת הגמרא שבמקרה מעין זה לא מביאים עגלה כלל.

ג. רש''י (ביצה כה ע''א ד''ה ןמצא) על פי פירוש הרב קנייבסקי (נחל איתן, עמ' קכז) ייתכן שצעד בגישה שלישית וסבר, שאין הלכה כדברי המימרא 'רוב וקרוב הלך אחר הרוב', למרות שנראה שרבא תומך במימרא זו ובדרך כלל הלכה כמותו. משום כך לשיטתו, גם במקרה בו יש עיר בעלת תושבים רבים, אין לכך משמעות, ויש ללכת אחר העיר הקרובה לנרצח.

מטרת המדידה

נחלקו הראשונים, מהי מטרת המדידה:

א. רש''י (דברים כא, ב ד''ה אל) כתב, שמטרת המדידה לבדוק איזו עיר הכי קרובה לנפטר. הרא''ם והשפתי חכמים (שם) הבינו מדבריו, שבמקרה בו ברור איזו עיר הכי קרובה, אין חובה למדוד. אלא שקשה, שהרי הגמרא במסכת סוטה (מה ע''א) דורשת מהמילה 'ומדדו' בפרשת עגלה ערופה, שיש חובה למדוד, גם כאשר ידוע בעליל מה העיר הקרובה.

בעקבות הקושיה כתב המשנה למלך (רוצח פרק ט), שאין כוונת הרא''ם שלא צריך למדוד כלל, אלא שבעוד שכאשר יש ספק מה העיר הקרובה, יש למדוד לכל הערים המסופקות, כאשר ברור מה העיר הקרובה, ניתן למדוד רק אליה. החתם סופר (בבא בתרא שם, ד''ה נחזור) חלק וסבר שכוונת הרא''ם כפשוטה, שאין למדוד כלל. ויישב, שאמנם מהגמרא בסוטה עולה שלא כדבריו, אבל ייתכן שבגמרא בבבא בתרא יש בכך מחלוקת, ופסק הרא''ם כדעת הסוברים שאין צורך כאשר ברור מה העיר הקרובה. ובלשונו:

''ובזה יש לתרץ דברי הרא"מ מזרחי התמוהים, שכתב הא דמודדים היינו כשצריך מדידה, אבל כשנראה לעין כל בעליל אין מודדים. והקשה עליו בנחלת יעקב ובצידה לדרך שהוא נגד בריתא מפורשת בסוטה דאפילו נמצא בעליל מכל מקום מצוה למדוד. ולפי עניות דעתי סבירא ליה בהא פליגי, רבי חנינא סבירא ליה דמדידה דקרא אחוט השערה, דלקורבא מפורסמת לא בעי מדידה, ולקורבא כי האי בודאי רוב עדיף.''

ב. הרמב''ם (רוצח ט, א), הי''ד רמה (סנהדרין יד ע''ב) ורוב הראשונים, חלקו ופסקו כדברי הגמרא במסכת סוטה, שאכן יש מצווה למדוד לעיר הקרובה, גם כאשר ברור איזו עיר זאת. המאירי (סנהדרין שם) הסביר על בסיס טעמו של הרמב''ם שראינו בפתיחה, שיש עניין תמיד למדוד, שכן ייתכן שבעקבות העיסוק הרב במדידה ובשאר ענייני עגלה ערופה, אנשים ידברו, ויגלו מי הרוצח.

נחל איתן

כאשר עורפים את העגלה, עורפים אותה ביום בדווקא, (ולכתחילה לדעת רש''י וראשונים נוספים) בנחל איתן, שמעתה והלאה לא ייזרע עוד ולא ייעבד לעולם. המשנה במסכת סוטה (מה ע''ב), כותבת, שאיתן, כמשמעו, קשה, דהיינו מקום קשה. נחלקו הראשונים, בהגדרה המדוייקת של מקום זה:

א. הרא''ש (פאה פרק ב') והרמב''ן (שופטים כא, ד) סברו, שהכוונה למקום שקשה מאוד לזריעה ולחרישה, וכמו מקום שהיו בו מים בעבר וכיום זו אדמת טרשים המלאה אבנים ומהמורות. ב. הרמב''ם (רוצח ט, ב) חלק וסבר, שהכוונה היא דווקא לנחל שמיימיו זורמים בחוזקה. כפי שכתב הכסף משנה (שם), להבנת הרמב''ם כאשר המשנה כותבת שאיתן הכוונה לקשה, אין הכוונה לחוזק הקרקע, אלא שמחמת הזרם הרב של המים נחשב הנחל כקשה.

ביטול עגלה ערופה

המשנה במסכת סוטה (ט, ה) כותבת שבימי רבן יוחנן בן זכאי שרבו הרוצחים, 'בטלה עגלה ערופה'. נחלקו בכוונתה:

א. רבי עובדיה מברטונרא (שם ד''ה בטלה) והתוספות יום טוב (שם) פירשו, שבזמן שביטלוה היו מספר רוצחים ידועים, ומשום כך לא היה צורך לערוף עגלה, שכן היא באה על מצב בו לא יודעים מי רצח. מדבריהם עולה חידוש, שכאשר נפסק שיודעים מי הרוצח לא עורפים את העגלה, לא צריך לדעת מי באופן ספציפי רצח, אלא די בכך שיודעים שמדובר באדם אחד ממספר אנשים.

ב. התפארת ישראל (שם) חלק וסבר, שצריך שיידעו מי הרוצח באופן מדוייק. אלא, שכאשר רבו הרוצחים, ורצח נעשה דבר זול שאינו נעשה בחשאי, מסתמא יש אדם המכיר את הרוצח שלא טרח להסתיר לגמרי את מעשיו, והגמרא במסכת סוטה כותבת שאפילו אם יש אחד בסוף העולם היודע מי הוא הרוצח, לא עורפים את העגלה.

ג. על בסיס הסבר הרמב''ם לעגלה ערופה שראינו בפתיחה, יש להעלות הסבר נוסף. כאמור, לדעת הרמב''ם מעשי עגלה ערופה הוא מעשה חריג, האמור לעורר את עניין הציבור ולבסוף את גילוי הרוצח. כאשר רבו מעשי הרצח, לא היה טעם להמשיך בעריפת העגלה, שכן מעשי עריפות נהיו דבר שכיח, וכבר לא היה להם את האפקט הנדרש.

עגלה ערופה בזמן הזה

האם בזמן הזה תתכן אפשרות לחזרת עגלה ערופה? נחלקו המפרשים::

א. ספר החינוך (מצווה תקל) כתב, שעל אף שבזמן עריפת העגלה לא מוציאים אדם להורג, בכל זאת נחשב דין זה כחלק מדיני נפשות. משום כך, רק בזמן בו דנים דיני נפשות, דהיינו בזמן בית המקדש בו יושבת סנהדרין בלשכת הגזית, ניתן לחדש את דין עגלה ערופה. עם זאת הוסיף, במקרה בו ערפו עגלה בעבר, המקום בנחל בה נערפה אסור בהנאה לעולם, ואינו תלוי במקדש.

הרב קנייבסקי (נחל איתן, עמ' יב) הביא ראייה מהירושלמי, שבניגוד לבבלי פירש, שכאשר אומרים הזקנים את המשפט 'עיננו לא ראו', הוא לא מתייחסים לנרצח, שפטרוהו בלא לוויה וכו', אלא לרוצח, שחברי הסנהדרין מצהירים שלא אירע מצב בו הרוצח הגיע בעבר לבית המשפט והם פטרוהו בלא דין, דבר שהוביל לרצח. מוכח, שמדובר בבית דין היכול לדונו, דהיינו בית דין העוסק בדיני נפשות. כך עולה גם מהירושלמי, הכותב שבית הדין צריך להיות שלמים באבריהם, דבר הנכון רק בבית הדן דיני נפשות. ובלשונו:

''ולקמן סימן ו' סעיף ה' כתבנו להוכיח כן מדברי הירושלמי, דמפרש דעינינו לא ראו, קאי אהורג, היינו דבית דין מתוודים שלא ראו את ההורג ופטרוהו בלא דין. אלמא דמיירי (= הרי שמדובר) בבית דין שיכולין לדונו. וכן מוכח בירושלמי בן סורר, דיליף מ'ויצאו' פרע לחיגרים, 'ואמרו' פרט לאלמים, 'ידינו לא שפכה' פרט לגדמים, ו'פנינו לא ראו' פרט לסומים, מכאן שבית דין צריכים להיות שלמין באבריהם, וזה דווקא בדיני נפשות, דבדיני ממונות אין צריך לכל זה.''

ב. המנחת חינוך (שם, א) חלק וכתב, שאמנם הזקנים הבאים למדוד את העיר צריכים להיות מהסנהדרין, אבל בניגוד ליכולת לדון דיני נפשות, בעגלה ערופה אין צורך שיהיו מהסנהדרין היושבים בלשכת הגזית בבית המקדש, וגם אם הסנהדרין גלתה מבית המקדש, וכפי שמתארת המשנה שאירע מספר פעמים, עדיין אפשר לקיים את דין עגלה ערופה. משום כך, לו יצוייר שיקום בזמן הזה הסנהדרין, יוכלו לערוף עגלה במקרה הצורך (אלא שאם ימצאו את הרוצח, לא יוכלו להורגו כדין התורה, ורק כהוראת שעה).

בטעם החילוק בין עגלה לדיני נפשות ביאר, שהגמרא במסכת סנהדרין (נב ע''ב) דורשת מהפסוק בפרשה (יז, ט): ''וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם'', שרק בזמן שיש כהן מכהן דנים דיני נפשות, ואילו ביחס לדין עגלה ערופה לא נדרש לימוד זה, וממילא מוכח שאין בכך הכרח. כפי שהוסיף, נמצא שלשיטתו כאשר הגמרא (סוטה מד ע''א) אומרת שהזקנים היו יוצאים מירושלים, אין הכוונה דווקא לירושלים, ובאמת אם הסנהדרין נמצאת במקום אחר, משם יוצאים הזקנים[1].

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...