"ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות כ,ה). '"לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". "לְאֹהֲבַי", זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. "וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", אֵלּוּ הַנְּבִיאִים וְהַזְּקֵנִים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם יוֹשְׁבִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנוֹתְנִין נַפְשָׁם עַל הַמִּצְווֹת: מַה לָּךְ יוֹצֵא לֵהָרֵג? - עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי. מַה לָּךְ יוֹצֵא לִשָּׂרֵף? - עַל שֶׁקָּרָאתִי בַתּוֹרָה. מַה לָּךְ יוֹצֵא לִצָּלֵב? - עַל שֶׁאָכַלְתִּי הַמַּצָּה. מַה לָּךְ לוֹקֶה מֵאָה פַרְגֵּל? - עַל שֶׁנָּטַלְתִּי אֶת הַלּוּלָב. וְאוֹמֵר: (זְכַרְיָה יג,ו) "אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי", מַכּוֹת אֵלּוּ גָּרְמוּ לִי לֵאָהֵב לְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם' (מכילתא; מסכתא דבחודש, פרשה ו [שמות כ,ה]). מדוע הביאו חז"ל ארבעה דוגמאות? בפשטות אלו הדברים שהרומאים היו מענישים ולכן הביאו אותם. אולי גם רמזו שנאמר בפס': ”לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך א'ל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (שמות כ,ד-ה). שאוהבי זה ההיפך משונאי, וב"שונאי" יש עונש, ואילו כאן זה אוהבי אבל נעשה דרך יסורים כעין כמו עונש שבא ל"שונאי"; לכן למדו שכמו ב"שונאי" זה עונש עד ל"רבעים", כך דרשו שב"אוהבי" יש גילוי של אהבה ביסורים בארבעה סוגים. אולי גם זה רומז בארבעה לארבעת מיתות בי"ד, שנאמר עליהם: 'והאמר רב יוסף, וכן תני דבי חזקיה: מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי ארבע מיתות לא בטלו. לא בטלו?! והא בטלו! אלא דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו. מי שנתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי' (סנהדרין לז,ב). כרמז שאע"פ שנענשים על קיום המצוות, בכ"ז הסיבה שזה נעשה (ברובם) זה בשל שיש עליהם עונש משמים על חטאיהם; ובכ"ז כיון שזה נעשה ע"י מצוות אז נעשה ע"י זה אהבת ה'. (או אולי כרמז לארבע אמהות, שמהם יצאו השבטים השונים, כרמז שאע"פ שיש סוגים שונים בבנ"י, בכ"ז זה נעשה בכולם, וכך מביא אהבת ה' על כל ישראל). אולי אמרו ארבעה סוגים כרמז שחל בכל בנ"י, כעין ארבעת המינים שבלולב שהם ארבעה כנגד סוגי בנ"י, שיש כאלו שיש בהם תורה ומעשים טובים, ויש כאלו שיש בהם רק תורה, ויש שיש בהם רק מעשים טובים, ויש שאין בהם לא זה ולא זה (ויק”ר ל,יב). כרמז שבכל סוגי בנ"י מתגלה מסירות הנפש על ה', שכל בנ"י אוהבי ה'. כנגד אלו שאין בהם כלום זהו שנהרג על המילה, שהדבר היחיד שמקיים זהו דבר שכולם עושים שזהו ברית מילה (וכן ברית מילה עושים לתינוק, והוא לא עושה כלום, כאותו אדם שלא עושה שום דבר). כנגד אלו שיש בהם רק תורה זהו שנהרג על שקרא בתורה. כנגד אלו שיש בהם תורה ומע"ט זהו מצה, שהמצה היא כעין המן (ראה ב'מועדי ישראל', 'שלוש שיטות להבנת קדושת המצה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ועל המן נאמר: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' (מכילתא; שמות טז,ד), כך שזה מרמז על ת”ח (שדורש את התורה) ולכן זהו שיש בו תורה ומעשים טובים כראוי לת”ח (שלא כנאמר קודם שנתפס על שקרא תורה שזה אפילו אם קרא מעט ולא למד הרבה ולעומק, כך שלא תיקן את עצמו בשלמות אלא רק למד תורה). כנגד אלו שיש בהם רק מע"ט זהו שנהרג על שנטל את הלולב, שלולב היה פעם יקר ולכן היו משאילים אחד לשני כדי לצאת בהם, וזהו עשיית מעשים טובים (או שלולב זהו עץ תמר, והתמר הוא למאכל, כך שרומז על שמאכיל עניים). (או שלולב זה כנגד רק תורה, כמו שנאמר על הלולב בארבעת המינים שהוא כנגד אלו שיש בהם רק תורה, ולכן כיון שכל ארבעת המינים נקראים ע"ש הלולב אז זה מגלה בנטילת לולב כנגד הנרמזים בלולב עצמו. ומצה זה כנגד מע"ש שזה בין אדם לחברו, שבמצרים עשו את הפסח עם המשפחה והשכנים ["ואם ימעט הבית מהית משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו“ (שמות יב,ד)], וכן מצרים היו מושחתים במעשיהם ולכן ביציאת מצרים זה יציאה משחיתות מצרים שכך יכולות להתגלות בנו המידות שיש בנו, שזה כולל גמ"ח [יבמות עט,א]). עוד אפשר שזה מרמז על שאנו מגלים את שם ה' בעולם במסירות נפש שמתגלה כמו שמפורט שמספרים שנענשים על קידוש השם. ברית זה כנגד הצד הפנימי שבנו, שמרמז על היותנו יהודים, שזה מראה שיש בנו נשמה יהודית (ולכן גם ישראל נקראו מולים [משנה; נדרים ג,יא]). תורה זהו הצד החיצוני, קיום תו"מ, שלומדים תורה ובכך גם יודעים כיצד לקיים את המצוות. וכך מתקנים את כל העולם, שזה נרמז במצה ולולב – פסח וסוכות שהם בשני הזמנים של תחילת השנה, בניסן (תחילת חודשי השנה) ובתשרי (תחילת השנה), כרמז שאנו תמיד מתקנים את העולם. או שברית המילה זהו היסוד – מהותנו כבנ"י (שזה מתגלה בברית המילה, אות ביננו לקב”ה). ומתגלה בגלוי בחגים, שזהו מצה בפסח, תורה כנגד שבועות (חג מתן תורתנו), ולולב בסוכות. שבהם עולים לרגל לראות את פני ה' בירושלים, כרמז שאנו מגלים את שם ה' בעולם. בנוסף, נאמר כאן שבזה אנו מתאהבים על ה', ונאמר ב'מדרש תנאים' (דברים ה,ט) בנוסח אחר: 'המכות האלו גרמו לי לאהוב את אבי שבשמים', שע"י המכות אנו מתחזקים בקשר לקב"ה (ראה ב'הקדמה לשיר השירים' פרק טז [ג], למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). נראה שזה חל לשני הצדדים, שבמכות אנו מתחזקים באהבת ה', וכן ה' מחזק את אהבתו אותנו. שזהו כעין בעליה לרגל: '(שמות כג, יז) "יראה" – יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות' (חגיגה ב,א), שיש ראיה לשני הצדדים, שיש חיבור מצד האדם ומצד הקב"ה, שנעשה אהבה לשני הצדדים. אולי רמזו במילה "ל-אהבי" – "אהבי" כרמז לדברים שנאמרו: א' – האות הראשונה, רמז לברית מילה שזהו המצווה הראשונה שנעשה לאדם. ה' – חמשה חומשי תורה, שזהו שלמד תורה. ב' – (שנים) רמז לחג סוכות שיש בו שתי מצוות: נטילת לולב וישיבה בסוכה, שזהו שנהרג על נטילת הלולב שזהו מצווה בחג סוכות. י' – (עשר) רמז לעשרת המכות שזהו יציאת מצרים שכנגדו חג הפסח, שזהו שנהרג על אכילת מצה בפסח. או: ב' – רמז למצה בפסח, שבליל הסדר שמים שתי מצות (לגר"א) או ששמים בנוסף לשתי המצות של החג (שהם עניין אחד של מצות לכבוד החג [שזה שנים כלחם משנה]) עוד מצה לחציה (כנגד לחם עוני) כך שזהו שנים, מצה\מצות מצוה ומצת לחם עוני (או ב' כנגד שיש שני יו”ט בפסח). י' – רמז לסוכות שיש עניין ע"פ המקובלים לברך על הלולב בסוכה (לחבר בין מצוות ארבעת המינים למצוות סוכה), וגובה הסוכה הוא לפחות י' טפחים. או כרמז להדס וערבה שבלולב שהם בגודל 'עשרה גודלים' (שו"ע סימן תר"נ סעיף א). או כנגד שא"י מקודשת בעשר דרגות של קדושה (משנה; כלים א, ו-ט), וחג סוכות קשור לא"י (ראה ב'לזמן הזה' תשרי, 'סוכות וא"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), ולכן י' רומז לסוכות שזה מתגלה בנענש על שנטל את הלולב. אולי גם לכן נאמר שלוקה 'מאה' מהשוט, כרמז לעשר שזה הקטנה של מאה, וזה בשוט כעין הלולב שהוא ארוך ומתנועע. מיתה שזה בחרב זה עונש על המילה שזה נעשה בסכין, וזה כנגד א' שזה במכה אחת ששוחט. שריפה על לימוד תורה כנגד שהתורה משולה לאש ("הלוא כה דברי כאש נאם ה" [ירמיהו כג,כט]), וזה רמוז באות ה' (=5) כנגד שבנשרף הוא נחרך מהחום (1) ואז נשרף עורו (2) ואח"כ בשרו (3) ואח"כ עצמותיו (4) עד שנעשה לאפר (5). נצלב על אכילת מצה, שבנצלב יש הרבה כאב, כעין שמצרים נענשו להרבה כאב במכות, וזה נרמז באות ב' כנגד שהנצלב סובל עד שמת, שזהו שני דברים: סבל רב ומיתה. אולי ברית מילה רומזת לכלל בנ"י (שנקראים מולים). מצה בפסח רומזת לאברהם שנאמר לו על גלות מצרים והגאולה בברית בין הבתרים. לולב רומז ליצחק, שהצטווינו בארבעת המינים האלו דווקא משום (כמה טעמים, שאחד מהם הוא): 'ואלו הארבעת מינין הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה: האחד מהם – רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם' (מורה נבוכים ג,מג), ולכן רומז על הצומח בא"י, שזה כנגד יצחק נאמר לו ליטוע בארץ ('"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ". עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב' [ב”ר סד,ג]) [ובכלל סוכות קשור לא”י, ויצחק קשור לארץ, שנאסר עליו לצאת מהארץ לחו”ל]. תורה כנגד העקידה, שאברהם הצטווה לעשות את העקידה, והתורה אלו ציווי ה' לנו. שזה רומז שבהליכתנו למות על קיום המצוות יש בזה כעין גילוי של העקידה, שיצחק נלקח למות על קיום רצון ה', וזה הביא לתוספת באהבת ה' (ראה ב'הקדמה לשיר השירים' שם). אולי זהו שנאמר קודם במכילתא: '"לְאֹהֲבַי". זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ', שר"נ מפרט איך זה מתגלה אצלנו שחל בנו "לאהבי" כמו אברהם, שאנו 'כיוצא בו'.