בס"ד                                             ערש"ק                                                 כ"ג    באייר    התשע"ד

               תודה לבוראי וצור גואלי, יחזק את ידי לומר את חלקי על ספר רביעי

                יוסף לי - אור - בפרשה – במדבר

   " וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ

    מצרים לאמר    "(א, א)

ספר זה מדבר במסעותיהם של עם ישראל במדבר לאחר מתן תורה כי המדבר מסמל את ההסתפקות

במועט, על דרך שאמרו רז"ל(אבות ו, ד): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה

וכו'. כי ההסתפקות במועט, ובעיקר למי שיש, מורה על מידת הענווה שבאדם כי רק ע"י כך יוכלו להשיג

את קניין התורה לפני כניסתם לארץ הקודש, כמו שדרשו רז"ל(במד"ר פר"א, ז:): כל מי שאינו עושה עצמו

כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. ועל תקופה זאת שהייתה כארבעים שנה במדבר

,ועם ישראל הסתפק במועט, זכו לקנות את חכמת התורה, כפי שנאמר בנביא(ירמיהו, ב): "זכרתי לך חסד

נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" וגו'.

ולמרות שהמשכן הוקם בא' בניסן ובו בעת שרתה השכינה באוהל מועד, ציווה הקב"ה את משה למנות

את עם ישראל רק בא' באייר היינו לאחר חודש למנות את בני ישראל ע"י מפקד. המפקד כלל כל משהוא

מבן עשרים שנה ומעלה עד גיל שישים, כמניין שבט ושבט, מלבד שבט לוי כי הוא נבחר להיות לגיונו של

מלך על שלא חטא במעשה העגל. על כן, הקב"ה החליף את הבכורים בלווים כדי לשרת בעבודת הקודש,

וכן וזכו להיות מנושאי כליו של המשכן, כפי שנבאר אי"ה בעתו ובזמנו בפרשה הבאה. והקשו המפרשים

למה מנם רק לאחר שלושים יום שהרי היה צריך לכאורה למנותם בא' בניסן שהוקם המשכן. ויחד עם

זאת, למרות שמובא במדרש (במד"ר ב, יט): שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, הדבר דורש הסבר

להבנת הטעם למניין זה, שהרי על פניו לא נראה צורך מהותי למנותם שהלא מניין זה שונה מב' המניינים

הקודמים שנעשו: האחד בראשית דרכם שיצאו ממצרים בט"ו בניסן, והשני שמנה אותם כשנפלו בעגל כדי

לדעת מניין הנותרים.

ובשביל להסביר את העניין אקדים את המובא בטור בית יוסף הלכות מזוזה(יו"ד רפ"ו, כ"ב): "השוכר בית

בחוצה לארץ, פטור ממזוזה שלושים יום" וכו'. ופירשו שם רז"ל: פחות משלושים יום הווי דירת ארעי.

וזה שנאמר: 'במדבר סיני באהל מועד' רמז שלעת עתה ביתם הוא מדבר סיני שזה בחינת בית בחוצה

לארץ עד שיגיעו לארץ הקודש, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא ב): אמר הקב"ה: זה המדבר טובה מכל המדינות,

כאן אני בונה לי אכסני(דירה) ירד לתוכה, התחילו הכול שמחים, שהקב"ה ירד לתוכו וכו'. על כן, נאמר

דייקא במדבר סיני ולא בהר סיני להדגיש את כי הקב"ה דר עימם גם בתחתונים. ולפיכך, כל השוכר דירה

בחו"ל פטור ממזוזה שלושים יום, אבל לאחר ל'(=30) יום, דהיינו בא' באייר, צריך לקבוע מזוזה בפתחו

של הבית. והעניין הוא שבמזוזה כתוב שם שד"י כלפי חוץ, וזה השם דווקא מסוגל לשמירה כנגד המזיקים

והקב"ה שומר אותנו מבחוץ(שם רפ"ח, ט"ו. זוה"ק פרש' ואתחנן רס"ו), כמו שדרשו חז"ל(ע"ז, יא): ששליחי הקיסר

שאלו את אונקלוס הגר: מה היא מזוזה? השיב להם: "מנהגו של עולם  מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו

משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה - עבדיו יושבים בפנים, והוא משמרם מבחוץ".

ואם כבר עסקנו בעניין השמירה והחשיבות של המזוזה בכלל ובבית בפרט, הנה לכם סיפור שסיפר הרב

זילברשטיין מרמת אלחנן לר' חיים טפר, מבלי שיידע שהוא מקורבו ופוקד את ביתו בקביעות של הרב

המקובל משה בן טוב זצ"ל הידוע בכינויו "צדיק המזוזות" וזה לשונו: זוג אחד שגרו אצלנו בשכונה

היקרה, הבעל ליטאי ספרדי. אברך מצוין. נולד להם תינוק, כל הזמן חולה, אמרה האישה לבעל, אנחנו

צריכים לבדוק את המזוזות, והבעל אומר לה, תגידי לי, מה הקשר בכלל של המזוזות, זה את האמונות

האלה...זה לא רמב"ם מפורש! זה רק מצווה. שתקה והתחילה לבכות, אמרה לו שמעתי על הרב בן טוב,

אני נוסעת אליו. לקחה את המזוזות ונסעה לרב לכשחזרה, שאל הבעל, נו...מה אמר? הוא אמר: שזה

בגלל שיש שתי וערב(הסמל של הנצרות) בבית! התחיל הבעל לצחוק, אמר אצלנו, שתי וערב? זה הכול

שטויות...תשימי את המזוזות. הגיע פסח, נשים צדקניות הופכות את הבית גם על מה שלא צריך, מסתבר

כך סיפר הרב זילברשטיין, שהם קבלו את המיטה מצרפת, עם המזרן שהיה עטוף כולו. הם הורידו את

הניילונים מהמזרן וחשכו עיניהם, לכל אורך המזרן הייתה צורת שתי וערב של אותו האיש!. האברך

חטף חום...הוא רץ אליי לבית צועק, אני לא יודע איך לעשות כפרה על דבר כזה...ככה צחקתי על הרב

מה אני אעשה?! אמרתי לו תבקש סליחה מהרב ותספר את הסיפור ברבים זו תהיה כפרתך.

ועתה, נחזור לפרשתנו. והעניין שמנה את בני ישראל דווקא לאחר ל' ימים מא' בניסן כי בזמן זה יוצאת

הברכה לכל העולם, ובפרט לעם ישראל שנבחר לקבל את התורה מכל האומות. כמו כן, בזמן זה היה

צריך להשכין את שכינתו בדרך קבע בדירתו בתחתונים היינו במדבר כנ"ל כדי להגן על עמו מהמזיקים.

וזה שנאמר 'באחד לחדש השני' ראשי תיבות הל"ב וסופי תיבות שד"י. היינו הל"ב ב- ה' הידיעה

רומז על ה' חומשי תורה שיש בהם לב נתיבות חכמה. וזה שנאמר באחד לחודש השני דייקא היינו בראש

חודש אייר, שהוא נקרא גם זיו מלשון "אור" וזוהר", כי החודש הזה בחינת הל"ב כנ"ל כי הוא רומז על

החכמה שממנה ניתנה תורה, כידוע. ועל כן, ממנו מתברכים כל העולמות כי הוא מקור הזיו היינו האור

והזוהר היוצא לכל העולם וע"י כך שורה הברכה בעולם. לכן ציווה למנותם דייקא בחודש זה כי הקב"ה

בוחן עתים וזמנים ויודע תעלומות אין מספר, היינו אפילו שיספרו את בני ישראל לא ישלוט בהם עין הרע

ולא יהיה בהם נגף, כי החכמה בחינת התורה כנ"ל, נותנת חיות בכל העולם, בחינת(קהלת ז, יב): "החכמה

תחיה בעליה".

ויחד עם זאת, זה זמן היינו אחד בחודש השני רומז גם על שם שד"י כנ"ל, כי שם הקדוש זה דייקא

מסוגל כנגד המזיקים והאויבים המתרגשים לבוא בדרך, בחינת שם זה הנמצא במזוזה ושומר על אנשי

הבית מבחוץ כנ"ל. ואפשר לומר אולי שהקב"ה צמצם עצמו כי שם שד"י רומז גם על הצמצום, בבחינת

(חגיגה  יב(: שד"י - על שם שאמר לעולמו די. וע"פ זה אפשר לומר אולי שהשמירה הייתה בפועל מפני

המזיקים ע"י זה הקב"ה צמצם עצמו במדבר ב- ז' ענני כבוד שהיו להם בחינת בית במדבר, כמובא

במדרש(במד"ר פ"א, ב): ד' לד' רוחות השמים וא' מלמעלה וא' מלמטה וא' שהיה מהלך לפניהם רחוק ג'

ימים והיה מכה לפניהם את הנחשים ואת העקרבים ואת השרפים ואת הסלעים, ואם היה מקום נמוך

היה מגביהו, ואם היה מקום גבוה היה משפילו ועושה אותם מישור וכו'.

וע"פ המוסבר לעיל, יוסף לי ה' אור להבין הטעם למניין זה שנעשה באחד לחודש השני כי זה הזמן

דייקא רומז על שם שד"י כנ"ל הרומז גם על צבאות השם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל: שצבאות הוא

הנעלם של שד"י כי הנעלם של ש'ין ד'לת י'וד(הצבוע בירוק) הוא בגימטרייה 'צבאות' עם הכולל.

ודרשו חז"ל(שמו"ר טו,ו): שהמלאכים נקראים צבאות, שנאמר(ישעיהו לז): "ה' צבאות אלוקי ישראל יושב

הכרובים", וגם ישראל נקראים צבאות, שנאמר: "יצאו כל צבאות ה'"(שמות יב). ואפשר אולי שזה

הטעם למניין זה היינו רק בעבור לסדר את בני ישראל 'איש על דגלו לצִבאותם' ולדמותם לבחינת

צבא השם בעליונים, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא יד): בזמן שנגלה הקב"ה בהר סיני באו עמו כ"ב אלף

מרכבות מלאכים והיו עשויין דגלים, כיון שראו אותן ישראל, התחילו מתאווים לדגלים אמרו: ולוואי

שאנו נעשין דגלים כמותן וכו', אמר להם הקב"ה: התאוויתם בדגלים. חייכם וכו', ע"ש. על כן, מנה

אותם דייקא באחד לחודש השני כי אין זמן טוב יותר ממנו  בו תשרה השכינה על דרך קבע כנ"ל,

וכן בעת הזאת תשרור הברכה והשמירה כנ"ל,  גם על צבאות ה' בעליונים שיסייעו לשמור  ולהגן

על צבאות ה' בתחתונים, בארץ לא זרועה היינו המדבר שהוא בחינת ביתם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

            פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עיקר הענווה - שיחזיק האדם את עצמו למטה ממדרגתו, שפל ממה שהוא; ועל כל פנים לא יצא ממקומו,

להחזיק את עצמו למעלה ממדרגתו(סימן גאווה וענווה, אות יט).

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                            ולע"נ הרה"ג יעקב יוסף בן מרגלית, תנצב"ה