בחורף תש"ח הייתה ירושלים לאחד ממוקדי הקרבות המדממים ביותר. הירדנים הפגיזו ללא רחם את השכונות היהודיות, שיבשו את האספקה לעיר והפכו את תושביה היהודים לנצורים. הללו סבלו מהיעדר מוצרי מזון בסיסיים ומאבֵדות רבות.

ר' שמעון בן-ציון אייזנבך, תושב שכונת בית-ישראל, היה באותה עת בן 37 שנים בלבד. עם זה, כבר היה מפורסם בירושלים כיהודי משכמו ומעלה. הוא שימש השוחט האישי של האדמו"ר רבי אהרן מבעלז, והממונה השכונתי על תרומות ומעשרות. את התפקידים האלה ביצע במסירות עילאית, מתוך יראת-שמים אמיתית ורצינית.

בערב יום הכיפורים של אותה שנה חלה ולא היה יכול להתייצב לשחוט את תרנגול הכפרות של האדמו"ר. רבי אהרון לא הסכים ששוחט אחר ימלא את מקומו ושיגר לו מונית להביאו ממיטת חוליו, ובבואו חיבקו בחום והפגין כלפיו קִרבה מיוחדת. הוא גם התפרסם כבעל-תפילה מיוחד, בזכות קולו הערב והשתפכות הנפש שבה התאפיינה תפילתו.

לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל עלתה על פניו עננה כבדה. הוא ישב בביתו דאוג ומוטרד. "ריבונו של עולם", געה בבכי, בעודו קורא פרקי תהילים, "הלוואי שאזכה להגיע לקבר ישראל".

בני משפחתו מיהרו כמובן למחות על האמירות הקשות האלה, אך הוא בשלו, כאילו ידיעה מסתורית לא נתנה לו מנוח. בערב חג הפסח איחל לאביו את האיחול המסורתי: "שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים", ופרץ בבכי נסער והוסיף: "בפסח שני".

כשהחלו הפגזות הירדנים על בתי השכונה נאלץ ר' שמעון בן-ציון להתפנות עם משפחתו מדירתם, שהייתה בסיכון גבוה לפגיעה, בשל מיקומה בקומה העליונה בבניין המגורים. הם עברו אל ביתו של קרוב משפחה, שהתגורר בשכונת בתי ורשה.

זה היה בי"ד באייר, פסח שני, תש"ח. המחסור המציק במזון אילץ את ר' שמעון בן-ציון ורעייתו להסתכן ולצאת אל ביתם הנטוש. שם היה להם מלאי של קמח, והם ביקשו להכין לחם בעבור שמונת ילדיהם.

האישה מיהרה להכין בצק, לשה אותו, ומסרה אותו לידי בעלה, כדי שיאפה את העיסה במאפייה סמוכה. זו הייתה המאפייה היחידה שהייתה מחוברת לחשמל בשל קרבתה לשכונה ערבית.

הדרך הייתה מסוכנת מאוד. המסלול עבר בקטעים חשופים ליריות הצלפים הירדנים. ר' שמעון בן-ציון פסע בזריזות. בדרך חלף ליד בית הוריו, והחליט להיכנס אליהם. אולם שם התייצב אביו בפתח ולא הסכים שבנו יֵלך למאפייה.

"אני אלך במקומך", אמר האב, והוסיף: "לא זכינו לילדים רבים. לכן קראנו את שמך שמעון – על-שם רבי שמעון בר-יוחאי, ובן-ציון – סגולה לאריכות ימים. אני לא מסכים שתסכן את חייך".

בתוך הדברים נטל האב את העיסה מידיו, ויצא אל המאפייה, מותיר את בנו בביתו.

לפתע החריד פיצוץ עז את הבית. פגז התפוצץ סמוך לבית, וזעזע את השכונה כולה. כעבור כמה רגעים נשמעו עוד קולות נפץ. הרעשה כבדה החלה. הירדנים המטירו מטח של פגזים על השכונות היהודיות.

בהלה פרצה. קולות זעקה ושבר נשמעו מכל עבר. היו נפגעים רבים, ובהם הרוגים רבים, ה' ייקום דמם.

עם שוך ההתקפה ושקיעת האבק, מיהרו התושבים אל בית משפחת אייזנבך. בסלון מצאו את ר' שמעון בן-ציון מוטל על הארץ ודם רב ניגר מצווארו. מתברר שרסיס פגז חדר לבית ופגע בו. ר' שמעון בן-ציון איבד דם רב. כעבור כמה שעות החזיר את נשמתו ליוצרו.

חלפו הימים.יום אחד פגש בנו, הרב צבי אייזנבך, את ראש מתנדבי 'משמר העם', גולני שמו. "הייתי עם אביך ברגעיו האחרונים", גילה גולני לבן, ואז הדהים אותו במשפט הזה: "ברגעיו האחרונים ביקש אביך למסור מסר לילדיו".

האיש הציג לפני הבן הנרגש יומן אישי שכתב במהלך הקרבות ותיעד את מהלכם. הוא דפדף בו, וכשהגיע לדף המבוקש הגיש לו לקרוא. אלה היו שורות שגולני כתב מיד אחרי אותה הפגזה ואחרי שביקר בבית משפחת אייזנבך.

ביומנו ציטט את דברי הפצוע ברגעיו האחרונים: "אנא מסור לילדיי שכל חיי לא פגעתי באיש, ושיֵלכו בדרכי זו". המפקד סיפר כי כמה רגעים לאחר מכן הלך ר' שמעון בן-ציון לעולמו.

בשל הקרבות העזים לא היה אפשר להביא את החללים הרבים מאותה הפגזה לקבר ישראל, וגם בית העלמין הקבוע של יהודי ירושלים, בהר הזיתים, היה בשליטת הירדנים. התושבים הדומעים והשבורים קברו את כולם יחד בקבר אחים זמני, בכפר הערבי המשוחרר שיח באדר (כיום גבעת רם).

כעבור כמה שנים הוקם בית העלמין בהר המנוחות, ואנשי החברא קדישא החלו לפנות את הנקברים בשיח באדר למנוחת עולמים. בין הקדושים מצאו את ר' שמעון בן-ציון אייזנבך הי"ד. אנשי החברא קדישא נרתעו למראהו: גופו היה שלם, כביום פטירתו ממש.

(סופר מפי בנו, הרב צבי אייזנבך, ירושלים)