"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה.. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ"  (ויקרא ו, א-י)

המזבח בבית המקדש היה רוב השנה כשר לפסח, למעט קרבן שתי הלחם בשבועות וקרבן תודה, חל איסור גורף על הקרבת חמץ על גבי המזבח.

בתלמוד הירושלמי מסופר כי ירבעם המלך, ניסה לשדל את עם ישראל לעבוד עבודה זרה בטענה (ע"ז ריש פ"א): ש"עבודה זרה ותרנית היא". כדוגמה לוותרנותה מביא ירבעם את האיסור להקריב חמץ, הקיים בתורה ולא קיים בעבודה זרה.

איסור חמץ על המזבח אכן דורש הקפדה ודקדקנות. כל מי שהשתתף באפיית מצות, יודע כמה כללים ופרטי דינים נדרשים כדי למנוע מהבצק להפוך לחמץ. איסור הקרבת חמץ דורש מודעות מתמדת, מסירות ומחויבות, דקדוק והקפדה. ההיתר להקריב חמץ הוא ויתור גדול ומאפשר הקלה גדולה לחיי מי שעוסק בקרבנות.

בנקודה זו מנסה ירבעם לשכנע את העם - תורת ישראל מטילה עליכם סייגים כה רבים, חומרות, אבל אנחנו - לא כל כך קיצוניים, איתנו אפשר להסתדר. העבודה זרה לא משנה לה כל כך מה בדיוק עשית, והיא אינה עומדת על קוצו של יו"ד.

להבדיל מעבודה זרה, עבודת ה' - היא בלתי ותרנית! דווקא ההגבלות, הסייגים, הידיעה שיש גבולות, ושאי אפשר לעשות ככל העולה על הדעת - אלה מאפיינים את עבודת ה'. עיקרון יסודי זה, נכון לא רק ביחס שבין עבודת ה' לעבודה זרה, להבדיל, אלא מצוי גם בתוך מסגרת עבודת ה', בכל מיני סוגי קדושות:

קדושת המקום

חוץ לארץ, היא ותרנית לעומת ארץ ישראל. בחוץ לארץ אין בעיות של שמיטה, של תרומות ומעשרות. והסיבה: חוץ לארץ מרוחקת מה' - היא אינה מקום השכינה.

וכן הלאה: שאר ארץ ישראל היא "ותרנית" לעומת ירושלים. בירושלים יש כל מיני חומרות שאין בשאר ארץ ישראל. ובהר הבית - נוספים עוד סייגים.

כל המקודש מחבירו, מרובה בסייגים מחבירו. עבודת ה' מתייחדת דווקא בריבוי מסגרות וגבולות, ולא בטשטוש תחומים.

קדושת הזמן

יום חול לעומת שבת: בשבת יש לך הגבלות רבות, כגון: מלאכות האסורות מדאורייתא ומלאכות האסורות מדרבנן, דבר זה הוא מוקצה, וזה אסור משום עובדין דחול. שלושים ותשע אבות מלאכות, על סעיפיהן. ביום חול לעומת זאת - כל המלאכות מותרות. והסיבה ברורה: ביום השביעי האדם קרוב יותר לה'. ביום שבת האדם צריך להרגיש קרבת אלוקים, וקירבת אלוקים אינה מושגת בוותרנות, כי אם בסיוג, בהגבלה, בכך שאינך חופשי לעשות כרצונך.

קדושת המשפחה

ניתן לקחת גם את סוד הסייגים והגבולות, ליחסים שבין איש ואישתו. לא אחת רואים זאת בין בני זוג, כשהבעל עומד על רצונותיו ואינו מוכן לבטל אותם כלפי אשתו, והאשה גם היא עומדת על רצונותיה ואינה מוותרת לבעלה - כאשר אחד מבני הזוג נגרר אחר תאוותיו, אחר רצונותיו האישיים - אחריתו של זוג זה ידועה.

אך אם רוצים בני הזוג בקשר אמיתי, איכותי ובר קיימה - הדרך האחת היא: ביטול התאוות והדחפים האישיים - לשים סייגים וגבולות לרצונות האישיים.

לכל אשר אמרנו, בדבר הקשר שבין קדושה לסייגים ומגבלות, לאי עשיית כל שהלב חושק - יש הסבר עמוק בפסוק מדברי שלמה המלך (משלי יח, א): "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" - התאוות ורצונותיו האישיים, גורמות לאדם להיות נפרד, הן בדברים שבין אדם לחבירו והן בדברים שבין אדם למקום.

נראה כי גם בתוכנו מסתובבים כמה מתלמידיו של ירבעם הרשע, המבקשים לוותר, לדלל ולרכך את הדרישה הדתית, את עול המצוות ואת המחויבות האמונית. כנגדם יש לזכור כי עולם רוחני שאינו מציב לאדם דרישה תקיפה ותובענית, מדקדקת ומוקפדת, אינו אלא עבודה זרה - "עבודה זרה ותרנית היא".

הרב יוסף אליהו, מתוך הספר - "שיחות לספר שמות" משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א

הרב אילעאי עופרן שליט"א - מהאתר: https://www.929.org.il/