בס''ד     פרשת וארא: מדוע בזמן הזה לא תוקעים בחצוצרות בעת צרה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שהקב''ה שמע צעקות בני ישראל, ויציל אותם משעבוד המצרים בזכות הברית: ''וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי''. הרב שטיינמן (איילת השחר) ביאר בלשון הפסוק, שכדי להיגאל בני ישראל היו צריכים שני דברים; צעקה וברית, ולולא אחד מהם הגאולה הייתה מתעכבת.

בהמשך לזעקת בני ישראל ובעקבות המלחמה הנוכחית, נעסוק השבוע בשתי סוגיות הנוגעות לעניינים אלו; תפילה בעת צרה (בה נגענו בעבר בפרשת ויצא שנה ג'), ותקיעה בחצוצרות בעת צרה. נעסוק בעיקר במחלוקת, האם ומתי חובה מדאורייתא להתפלל. האם בעת צרה יש לתקוע בחצוצרות או בשופר, ומדוע בזמן הזה לא תוקעים למרות שלכאורה קיימים כל  התנאים לכך.

חובת התפילה

האם חובה להתפלל ומתי? נחלקו הראשונים:

א. מדאורייתא בעת צרה: דעה ראשונה היא דעת הרמב''ן (השגות מצווה ה'), שסבר שיש מצווה להתפלל בכל יום מדרבנן בלבד. ראייה ראשונה לדבריו הביא מהגמרא במסכת ברכות (כא ע''א) הכותבת, שבמקרה בו אדם ספק קרא קריאת שמע, עליו לקרוא שנית, מכיוון שמצוות קריאת שמע מדאורייתא. אך אם ספק התפלל, לא צריך לחזור ולהתפלל, כי חובת התפילה מדרבנן.

ראייה נוספת, הגמרא בראש השנה כותבת שרב יהודה היה מתפלל רק פעם בשלושים יום, וזאת מכיוון שסמך על האומרים שהעוסקים בתורה מפסיקים רק לקריאת שמע שמדאורייתא, ולא לתפילה שמדרבנן. כיצד יפרש את דברי הספרי הכותב, שמהמילה 'לעבדו' למדים שחובה להתפלל, ומשמע שמדובר בדין דאורייתא? הוא תירץ שמדובר באסמכתא, או רק על תפילה בעת צרה. על בסיס זה כתב החינוך (מצווה תלג), שמי שלא התפלל בעת צרה עבר על מצוות עשה לדעת הרמב''ן. ובלשונו:

''לעבוד את השם, שנאמר  אותו תעבוד, ונכפלה זאת המצווה כמה פעמים, שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, ובמקום אחר אומר ואותו תעבודו, ועובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפלה כלל, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ם ז"ל, ומי שצר לו ולא קרא אל ה' להושיעו, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ן ז"ל, ועונשו גדול מאד שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.''

ב. מדרבנן תמיד: דעה שחולקת על הבנת החינוך, נמצאת בדברי המגן אברהם (קו, ב) והרב אשר וייס ('תפילה'), שסברו שלדעת הרמב''ן אין מצווה כלל להתפלל מדאורייתא. לטענתם, הפירוש המרכזי של הרמב''ן לדרשת 'ולעבדו בכל לבבכם' המובאת בספרי הוא, שמדובר באסמכתא בלבד, ולא לתפילה בעת צרה. ראייה לכך הביא הרב אשר וייס, שכאשר הרמב''ן מונה בסוף ספר המצוות את המצוות שהשמיט הרמב''ם וש להוסיף, לא מנה את המצווה להתפלל בעת צרה. ובלשונו:

''אך זה תימה גדולה, דבסוף ספר המצוות כתב הרמב"ן להדיא שהוא מסלק מחשבונו של הרמב"ם מצווה ה', ומוכח מדבריו דעיקר שיטתו כתחילת דבריו, דאין התפילה מצווה מן התורה כלל, אלא שכתב דאף אם נקבל את דברי הרמב"ם דתפילה מן התורה כדרשת חז"ל על פסוק זה, נאמר דאין המצווה אלא בשעת צרה.''

ג. מדאורייתא בכל יום: דעה חלוקה על הרמב''ן היא דעת הרמב''ם (מצווה ה'), שסבר שהחובה להתפלל הינה מדאורייתא, ואת דברי הספרי הכותב שמהמילה 'לעבדו' למדים שיש להתפלל, פירש כפשוטו, ולא כפי שביאר הרמב''ן. כיצד ייפרש את דברי הגמרות שהרמב''ן הביא כראיות לשיטתו שתפילה היא מדרבנן.?

הכסף משנה (תפילה א, א) תירץ, שכפי שעולה מדברי הרמב''ם בהלכות תפילה, כאשר הוא כתב שהחובה להתפלל מדאורייתא, אין הכוונה לתפילת שמונה עשרה אותה וודאי תיקנו חכמים, אלא לנוסח בסיסי מצומצם הכולל שבח, בקשה והודאה. וכאשר הגמרא כותבת שאדם שספק התפלל אינו חוזר ומתפלל, כוונתה רק לנוסח התפילה שמדרבנן, ולא לחיוב הבסיסי שמדאורייתא.

להלכה

כפי שכבר בארנו (ויצא שנה ג'), השלכה למחלוקת תהיה, כמה תפילות נשים חייבות להתפלל בכל יום. הגמרא במסכת ברכות (כ ע''ב) כותבת, שלמרות שהיה מקום לפטור נשים מתפילה כי מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא, למעשה הן חייבות מכיוון שתפילה היא רחמים, וגם הן צריכות לבקש רחמים על עצמן ועל אחרים. מה כוונת הגמרא ש"נשים חייבות" בתפילה?

א. הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ו, יז) פירש, שהשולחן ערוך פסק כרמב''ם, שחובת התפילה מדאורייתא. משום כך, כאשר הגמרא כותבת שנשים חייבות בתפילה, כוונתה רק לחובה הבסיסית שמדאורייתא, שבח, בקשה והודאה. כפי שהוסיף, למרות שמעיקר הדין דיי באמירת נוסח כללי אישי, נכון לומר פעם אחת את תפילת שמונה עשרה שתוקנה על ידי חז''ל הכוללת את כל העניינים.

ב. השאגת אריה (סי' יד) לעומת זאת פסק כדעת הרמב''ן, שחובת התפילה מדרבנן בלבד[1]. משום כך, כאשר הגמרא כותבת שנשים חייבות בתפילה כוונתה לתפילות שתיקנו חכמים - כל תפילות שמונה עשרה. כך פסק גם המשנה ברורה (שם, ד), כיוון שלטענתו כך דעת רוב הפוסקים (למרות זאת, מתפילת ערבית הן פטורות, והטעם לכך תלוי בתוקף תפילת ערבית).

תרועה בעת צרה

בפרשת בהעלותך כותבת התורה, שה' מצווה את משה לעשות שתי חצוצרות כסף, ולהן מספר תפקידים. חלק מהתפקידים נועד לתקופת המדבר בלבד, כמו תקיעה בעת מסע המחנות. חלק רלוונטי גם להבא, כמו במעמד הקהל, וכן תקיעה בעת מלחמה: ''וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם''.

למרות שבתורה מוזכרת התקיעה בשעת מלחמה, למעשה פסקו הרמב''ם (הלכות תעניות) ושאר הראשונים, שבכל צרה הבאה על הציבור יש להריע. מקור לכך יש בדברי הספרי (בהעלותך שם), הלומד מכך שלא היה צורך להוסיף בפסוק 'על הצר הצורר אתכם', שכן דין זה נלמד מתחילת הפסוק 'וכי תבואו מלחמה' - אלא שתוספת זו באה ללמד שעל כל צרה יש להריע.

שופר או חצוצרה

אין מחלוקת שבתורה מוזכרת המצווה לתקוע בחצוצרות, ולמרות זאת למעשה נחלקו הראשונים בעקבות הגמרא במסכת ראש השנה (כז ע''א) האם יש לתקוע בחצוצרות או בשופר. המשנה (שם, כו ע''ב) כותבת, שבמקדש תוקעים בתעניות בשופר ובחצוצרות, ומאריכים בתקיעת החצוצרות, שכן בהן מצוות היום. גם רב פפא בר שמואל רצה לעשות כך, אך נדחה על ידי רבא.

בטעם הדחייה כתב רבא, שרק במקדש יש לעשות כך, שכן נאמר ''בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'', דווקא לפני המלך ה', דהיינו במקדש, ולא בשאר המדינה. מה אם כן יש לעשות בשאר המדינה? במקום שיש לתקוע בחצוצרות אין לתקוע בשופר, ובמקום שיש לתקוע בשופר אין לתקוע חצוצרות. נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא:

א. הרמב''ם (תעניות א, ד) ובעל המאור (ו ע''א) למדו כפשט דברי הגמרא, שכאשר יש לתקוע במדינה בעת צרה, יש לתקוע רק בחצוצרות ולא בשופר (ובניגוד למקדש בו יש לתקוע בשניהם), שכן עיקר מצוות התקיעה בחצוצרות וכלשון התורה והמשנה. משום כך תמה בעל המאור על דברי הגאונים שכתבו שנהגו לתקוע בשופר בתעניות, שהרי מעשה זה נוגד את דברי הגמרא. ובלשונו:

''תניא נמי הכי, במה דברים אמורים במקדש, אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר וכו'. וקיימא לן כי הא מתניתא. ואני תמה ממה שראיתי בתשובת הגאונים נהגו לתקוע בתענית בשופר, ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.''  

ב. הגאונים (מובאים ברמב''ן שם) חלקו וסברו, שבשאר המדינה יש לתקוע בשופרות בתעניות, וכן פסק השולחן ערוך (תקעו, יב). בביאור טעם הגאונים כתב הרמב''ן, שהם התבססו על דברי רב יהודה בגמרא במסכת תענית (יד ע''א) הפוסק, שכאשר יש בצורת יש להריע בשופרות. ראייה נוספת הביא מלשון הירושלמי (ראש השנה ג, ד), ממנו עולה שרק במקדש היו תוקעים בחצוצרות.

כיצד יפרש את דברי הגמרא במסכת ראש השנה? להבנתם, כאשר הגמרא כותבת שבמקום שיש תקיעה בחצוצרות אין תקיעה בשופר, כוונתה רק לתקיעה בשעת מלחמה או במקדש, שרק אז הצרה מקיפה את כל עם ישראל. לעומת זאת בשעת צרה אחרת ובראש השנה יש לתקוע בשופר, ולכך מתייחסת הגמרא כשכתבה שיש לתקוע בשופר ולא בחצוצרות. ובלשונו:

''אמר הכותב, כמה הרבה שנים גדל בעל המאור בבית המדרש ולא שמע שהן סומכין על אותה הלכה שהיא במסכת תעניות במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות... ויש לנו לפרש לדעתם, מקום שיש שופר כגון ראש השנה ותעניות אין חצוצרות, מקום שיש חצוצרות כגון מלחמה, כדכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, אין שופר.''

ג. הרשב''א (ד''ה תניא) בגישה שלישית סבר, שניתן לתקוע בעת צרה הן בחצוצרות והן בשופר, ובזמן הגאונים ששופר היה מצוי, בו היו תוקעים, וכן פסק המשנה ברורה (תקעו, א). להבנתו, כאשר הגמרא כותבת שבמקום שיש תקיעה בשופר אין בחצוצרות ולהפך, כוונתה לומר שניתן לתקוע במה שירצו, אלא שבניגוד למקדש לא ניתן לתקוע בשניהם יחד. לכן לדוגמא בראש השנה שממילא תוקעים בשופר בגלל מצוות התורה, אין לתקוע בחצוצרות, אך בתעניות שאין חובה קבועה, ניתן לתקוע במה שירצו.

תקיעה בזמן הזה

בין אם התקיעה בחצוצרות ובין בשופר, בזמן הזה לא מקובל לתקוע בעת צרה. המגן אברהם (תקעו, א) תמה מדוע לא, שהרי מדובר במצוות עשה. וגם אם בחוץ לארץ יש מקום לומר שלא יתקעו, שכן התקיעה צריכה להיות 'בציבור' וקהל בחוץ לארץ אינו נחשב 'ציבור', הרי שאין זה מיישב מדוע לא נהגו לתקוע בארץ ישראל. ביישוב הקושיה הועלו מספר הסברים באחרונים:

א. הציץ אליעזר (יא, טז) צירף מספר טעמים, מדוע אין לחדש תקיעה בזמן הזה. ראשית כל, כפי שראינו לעיל אין הכרעה ברורה האם התקיעה צריכה להיות בשופר או בחצוצרה. וגם אם מדובר בחצוצרה, יש מחלוקת בפוסקים האם כל גוף החצוצרות צריך להיות מכסף (כמו במקדש) או שרק פיהן, ספק זה מונע מלקיים את המצווה שכן לא ברור כיצד לקיימה.

שנית, לא ברור שיש בכך מצווה, שכן יש שסברו שהמצווה לתקוע בעת צרה היא רק בעת מלחמת גוג ומגוג. כמו כן לדעת הסמ''ג אין מצווה לתקוע, אלא רק הבטחה, שכאשר תבוא צרה ועם ישראל יתקעו בשופר, יתעוררו לתשובה ויוושעו. עוד הוסיף, שלדעת ערוך השולחן בזמן שאין בית המקדש קיים מדובר רק במצווה מדרבנן (דבר המאפשר להקל במקרים מסוימים). ובלשונו בסיכום דבריו:

''בעל כרחנו המסקנא המתבקשת ברורה היא, דיש להכריע לשלילה ולומר, דאין לנו לחדש מצוות כאלה מדעתינו ולא טוב אנו מאבותינו ורבותינו הגדולים שבכל הדורות מאז חורבן הבית שלא עלה על לבם לעשות כזאת, והוא מפני זה, בידעם שזה לא לרצון לתקוע בחצוצרות במצב שבני ישראל נמצאים בלי מקדש ובלי מזבח, ושומע, קול תרועה יקשיב וישמע לקול תקיעתנו בשופר וזעקת לבנו בתפלתנו.''

ב. הרב משה פיינשטיין (א, קסט) כתב ליישב, שכאשר תוקעים בחצוצרות יש לתקוע דווקא באותם חצוצרות שתקעו בבית המקדש, שאינם קיימים בזמן הזה. חיזוק לדבריו הביא מהרמב''ם בספר המצוות, שמנה במצווה אחת את המצווה לתקוע בשעת הקרבת הקרבן ובשעת צרה, שכן מדובר באותן חצוצרות. סיוע נוסף לדבריו הביא גם הציץ אליעזר מספר החינוך, ממנו משמע כך.   

ג. המור וקציעה (תקעו) יישב שאין לתקוע, בגלל הסבר נוסף  בו נפגשנו מספר פעמים בעבר. ראינו שבזמן הזה קדושת הכהנים אינה וודאית, ומבוססת בעיקר על חזקה (פסק לו יש מספר השלכות). לטענתו, התקיעה בשופר צריכה להיעשות על ידי כהנים מיוחסים בלבד, וכיוון שבזמן הזה אין כהנים מיוחסים, מימלא לא נהגו לתקוע.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...