"וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג,טז). "וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה" (שם לד,כב). התורה מזכירה כמה התייחסויות לחג שבועות בהקשר לזמן הקציר, בפשטות זה משום שהוא בזמן זה ולכן אז ראוי לחגוג לקב"ה, כמו שמביא הרמב"ן: ' … ואולי בעבור שאמר (בפסוק יד) "שלש רגלים תחוג לי בשנה", ופירש "את חג המצות תשמור בחדש האביב" (פסוק טו), שתשמור לעשות חג בתחלת האביב. חזר ואמר והאחר תשמור שיהיה "חג הקציר בכורי מעשיך", והשלישי תשמור שיהיה "חג האסיף בצאת השנה", והנה כלם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצום' (רמב"ן; שמות כג,טז). אולי אפשר שיש בזה משום רמז לכך שחג שבועות הוא זמן מתן תורה, שמצינו בתהלים (צז,יא) ובחז"ל התייחסות למצוות בלשון זריעה: '"ועשו להם ציצית". הה"ד (תהלים צז, יא): "אור זרוע לצדיק" וגו' (ישעיה מב, כא), "ה' חפץ למען צדקו" זרע הקב"ה את התורה ואת המצות להנחילם לישראל לחיי העוה"ב ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרוש (דברים כב, י): "לא תחרוש בשור ובחמור". לזרוע (שם, ט) "לא תזרע כרמך". לקצור (שם כד, יט) "כי תקצור קצירך". לש (במדבר טו, כ): "ראשית עריסותיכם חלה". שחט (דברים יח, ג): "ונתן לכהן הזרוע והלחיים". קן צפור "שלוח הקן". בחיה ובעופות (ויקרא יז, יג): "ושחט את דמו וכסהו בעפר". נטע (ויקרא יט, כג): "וערלתם ערלתו את פריו". קבר מת (דברים יד, א): "לא תתגודדו". מגלח שער (ויקרא יט, כז): "לא תקיפו". בנה בית (דברם כב, ח): "ועשית מעקה" – (שם ו, ט) "וכתבתם על מזוזות". נתכסה בטלית "ועשו להם ציצית"' וכו' (במדבר רבה יז,ה). בפשטות כמו שמביא המדרש התורה נמשלה לזריעה כיון שבזריעה יש המון תבואה שגדל יחד, להבדיל מנטיעה שזה בריחוק אחד מהשני, ולכן בגדילה נעשה הכל כר ענק של רבים מאוד, שזה מרמז על התורה שיש בה פרטים רבים מאוד. אולם נראה יותר מזה, שהתורה והמצוות נמשלו לזריעה כיון שבזה אדם נותן בארץ ובה היא גדלה ומתרבה (שעל כל גרעין יוצא שיבולת שלמה מלאה גרעינים), כך גם ה' הוריד לארץ את התורה וכאן היא מתרבה, ע"י גזרות חכמים ומנהגים וכו'. אמנם גם בעצים יש פירות רבים, אולם בתבואה יש רמז לדעת, שהוא מביא חכמה ולכן מזוהה כעץ הדעת לר"י (ברכות מ,א), ולכן זה מרמז על התורה שמתקנת את העולם ואת דעת האדם שהתקלקלה בחטא. בנוסף, תבואה ממנה הלחם שהיא עיקר מאכלו של אדם (להבדיל מפירות) ולכן מרמז שהתורה היא עיקר חיותו של האדם; ועוד שהעץ מגדל שנה אחר שנה פירות, להבדיל מתבואה שצריך לזרוע כל פעם מחדש, שזה כרמז שהתורה צריכה להילמד בעמל כל הזמן, ולא מספיק ללמוד ולשבת בנוחות. (בנוסף, בלחם יש עשר מצוות עד שמגיעים ללחם [ראה ב'הירושלמי והגר"א' עמ' 80-81 למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א על ההגהות בזה], כך שרומז לעשרת הדברות שנאמרו במתן תורה). ויותר מזה, התורה בכתב נחשבת כעין לשל מעלה, והתושב"ע נחשבת כקשורה לשל מטה (שאנו הלומדים ומדקדקים בתושב”ע, ואף היא מלמדת מה לעשות בפועל למעשה בעולם); לכן הצמיחה בקרקע בצורה רבה ביותר כעין מרמזת על התושב"ע שהיא מלמדת את ריבוי פרטי התורה הרבים. לכן נראה שהתורה מדגישה את זמן הקציר, שבה האדם קוצר מהתבואה שגדלה בקרקע, כדי לרמז על עניין התורה שירדה לעולם בזמן זה ואנו מקיימים אותה. אולי זה מה שנרמז בפס' שאנו סופרים חמשים יום עד שבועות כרמז לזמן שעד מתן תורה (שסופרים מרוב דבקותינו ורצוננו להגיע לזמן הזה), שבזה רמז שהחג הוא חג השבועות – הרומז שהוא חג מתן תורה. לכן כרומז "וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים": "וחג שבועות" הוא כנגד זמן מתן תורה (שלכן הוא חג הקבוע ע"פ זמן ספירה לרמז על ההמתנה למתן תורה, ואנו סופרים כמראים שאנו רוצים להגיע לקבל את התורה). “תעשה לך בכורי" – תעשו בנ"י, ונאמר לשון בכור כיון שאנו בכורו של הקב"ה: “בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב), שלכן יצאנו ממצרים כדי לקבל את התורה וליכנס לארץ (ולכן נעשה שימוש בלשון הזה שנאמר שיגיד לפרעה שיוציאנו), ובפרט שההמשך לאחר הפס' הזה הוא "ואמר אליך שלח את בני ויעבדני" (פס' כג), שיש קשר לעבודת ה', שזה נעשה ע"י קבלת התורה (אמנם כאן הכוונה לעבוד שלושה ימים, אבל גם מרמז על הליכה לעבוד את ה' לגמרי. ונאמר לשון יחיד ["תעשה לך"] כמו שבסיני קיבלנו את התורה כיון שהיינו במעמד אחדות, של "ויחן שם ישראל": 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' [פרק השלום]). והתורה ומצוותיה זה כמו זריעה שה' זרע, ולכן זה בזמן הזה של "קציר חיטים" ממה שנזרע. וכן כעין רמז בפס' "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" כעין שאנחנו קשורים בלימוד התושב"ע וריבוי התורה בזה, שזהו כזריעה, ואז כעין מסכמים להלכה שזה כעין הקצירה של מה שהתרבה מהזריעה; זהו חג של הקציר (שזהו תורה למעשה) של מה שלמדנו, שזה נעשה על ידנו מכח היותנו בניו - בכוריו של הקב"ה שלכן יש בנו כח זה בתורה; זהו "בכורי" (בנ"י) “מעשיך אשר תזרע בשדה" בלימוד התושב"ע, את זה עכשיו קוצרים למעשה להלכה, שזהו עיקר הלימוד – לימוד להלכה; ובכ"א גם אם לא להלכה בכ"ז בסוף מסכמים ומבררים את הלימוד (ולא נשארים בהו"א).