"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא טז,א). 'בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה, ועל הקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה - שנכנסו לפני ולפנים. ועל ההקרבה - שהקריבו קרבן שלא נצטוו. על אש זרה - אש מבית כירים הכניסו. ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר (ויקרא י, א): "איש מחתתו" – איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה. א"ר ירמיה בן אלעזר: בד' מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן, ובכולן מזכיר סורחנן; כל כך למה? להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד. א"ר אלעזר המודעי: בא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקב"ה, שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנם; כל כך למה? להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו' (ויק"ר כ,ח). חז”ל למדו שנאמר ארבע פעמים חטא נדב ואביהו כדי לרמז שהיו בידם ארבע עוונות אלו, ורק אלו בלבד. אמנם בספרי זה מובא כמחלוקת: '"בקרבתם לפני ה' וימותו" – ר' יוסי הגלילי אומר: על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. ר' עקיבא אומר: "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה" (ויקרא י), הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, במדבר כו) – הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: כדאי הקרבה לעצמה וכדאי קריבה לעצמה' (ספרא "אחרי מות" פרשה א). אבל אפשר שריב"א מעמיד כראב"ע שאומר שהיו ראויים למות על שני הדברים, וממילא גם אפשר שסובר שגם על שאר החטאים היו ראויים למות (אמנם לא הביא זאת, אולם זה בשל שמתייחס למחלוקת ריה"ג ור"ע). או שסובר ריב"א שמה שחלקו זה על מה היה עיקר הדין שעליו מתו, אבל כולם מסכימים שבדין היו ארבעה חטאים שקטרגו. אמנם קודם לכן מובא עוד חטא: 'תני ר' אליעזר: לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן; ומעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבו ר' אליעזר, אמר לאימא שלום: אי לאשתו של זה אינו מוציא שבתו. לא באת שבתו עד שמת. נכנסו חכמים אצלו, א"ל: נביא אתה? אמר להם (עמוס ז, יד): "לא נביא אנכי ולא בן נביא", אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה' (ויק"ר כ,ו). אבל אפשר שמחשיבים זאת כחלק מהעניין שלא נטלו עצה זה מזה, שזה מראה שחושב שהתורה רק אצלו, ולכן בזה נכלל שמורה הוראה בפני רבו, כעין שרבו אינו נחשב בעיניו אלא הוא עצמו זה שמורה בלבד. או שיש לדייק ע"פ הגמ': 'תניא ר"א אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? (ויקרא א, ז) "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט' וכו' (עירובין סג,א). 'לא מתו ... עד שהורו', לא שזה היה חטאם שבגללו מתו, אלא שבגלל חטא זה יצא הדין על שאר החטאים (שבלי חטא זה ה' לא היה מענישם במיתה, אלא שכיון שהמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה, אז זה נתן את האישור לביצוע גזר דין מוות עליהם); וכך אולי גם קצת משמע במדרש שאומר 'לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה' שע"י חטא זה נענשו במיתה, שלא עמדה להם מידת הרחמים לסנגר). או שהוראת ההלכה היתה להביא אש מההדיוט, ולכן זה נכלל ב'על אש זרה – אש מבית כירים הכניסו'. בהמשך מביא המדרש: 'ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי אמרו: בשביל ד' דברים מתו בני אהרן, ובכולן כתיב בהם מיתה' וכו' (ויק"ר כ,ט). בפשטות הם חולקים על הדעה הקודמת. אולם אפשר שזה כלול בארבעה האחרים: נכנסו לקה"ק זהו גם שלא היה להם בנים כיון שלא נשאו נשים (אמנם זהו שתי דעות [בנים\נשים] אבל נראה שהמדרש מביאם אחד אחר השני כדי לחבר בניהם), והלימוד הוא: 'אבא חנין אומר: ע"י שלא היה להם נשים, דכתיב (ויקרא טז, ו): "וכפר בעדו ובעד ביתו" – ביתו זו אשתו"'; שזהו פס' בעבודת יוה"כ שבו הכה"ג גם נכנס לקה"ק לכפר על ישראל, כך שקשור לחטא שנכנסו לקה"ק. על שהקריבו קרבן שלא הצטוו זהו גם שהיו מחוסרי בגדים (מעיל): 'ומה היו חסרין? מעיל, שכתוב בו מיתה, שנאמר (שם, לה) "והיה על אהרן לשרת"', הרי שזה פגם בשירות עבודת הקרבנות, ולכן זהו שהקריבו קרבן שלא הצטוו. על אש זרה שהכניסו, זהו גם שנכנסו בלא רחיצת ידים, שלא הבדילו בין החוץ לבין הפנים, שזהו כמו שהביאו אש מבית הכירים. שלא נטלו עצה זה מזה, זהו כמו שהיו שתויי יין, שאינם יכולים לדון ולפסוק, ולכן לא התייעצו זה עם זה כלל, אלא עשו ע"פ רגשותיהם, ע"פ מה שהרגישו אז שנכון לעשות (ואף אם היה מעורב בזה דעת הלכתית, זה היה בצורה מעורפלת בשל היין, כך שלא יכלו לדון ולהתייעץ כראוי). נראה שהדגישו חז"ל על ארבעה חטאים, כדי לרמז על שם ה' (שם הויה בן ארבע אותיות) שנעשה קידוש שם ה' בעולם, שכל מי ששמע על מיתת בני אהרן שמתו על חטאם, מיד נעשה עליו יראת ה': ' ... דכתיב (שמות כט, מג) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי; דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה … והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב (תהלים סח, לו) "נורא אלקים ממקדשך"? אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו – מתיירא ומתעלה ומתהלל' (זבחים קטו,ב). בהמשך המדרש נאמר שמתו על שחטאו בסיני: 'ועוד מן הדא: (שמות כד, יא) "ואל אצילי בני ישראל", א"ר פנחס: מכאן שהיו ראויין להשלחת יד; דא"ר יהושע: וכי קילורין עלת עמהן מסיני, דאת אמר "ויחזו את האלקים"? אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה. "ויחזו את האלקים" כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה. רבי יוחנן אמר: אכילה ודאי, כד"א (משלי טז, טו): "באור פני מלך חיים". א"ר תנחומא: מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה' (ויק"ר כ,י). ויש עוד הסבר, שבני אהרן מתו בשל העגל: '"הנותרים" - מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנא' (עמוס ב) "ואשמיד פריו ממעל", ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנא' (דברים ט) "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא"' (רש"י; ויקרא י,יב) [אמנם בזה אפשר שלא מתו בגלל העגל, אלא שלאהרן היה ראוי שימותו בניו בשל העגל, וכיון שהם חטאו בדברים אחרים אז התגלגל עליהם גילוי שראוי שימותו, ולכן נענשו במיתה]. אולי זה קשור בחטא שחטאו שלא נטלו עצה זה מזה, ושהורו הלכה בפני משה רבם, שזה גילוי של פגם בתורה, ולכן אז עלתה מידת הדין על דבר שחטאו במתן תורה. אולי יותר מזה, המשכן הוא ההמשך של מתן תורה (שהשכינה עברה אליו מסיני), ויש גילוי של חיבור לתורה (כמו בסיני) שלכן הסנהדרין שממשיכה את מסורת התורה מסיני יושבת במשכן ליד המזבח ('"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים". נִמְצֵינוּ לְמֵדִין, שֶׁסַּנְהֶדְרִין בָּאִין בְּצַד מִזְבֵּחַ' וכו' [מכילתא מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ, פָּרָשָׁה יא [שמות כא,כ]), שהם כעין ממשיכים את המשך מתן תורה. לכן כשחטאו בעניין של לימוד תורה היה בזה גילוי שמתחבר לחטאם בסיני, ולכן זה גם התגלה בחטא בהקרבה במזבח שלא כראוי [שסנהדרין בצד מזבח – קשורים לגילוי מזבח (ששניהם מחברים שמים וארץ)] (כעין שטומאת החטא בסיני המשיך והתגלגל עד שהתגלה ומשכם כאן לחטוא בהקרבה). כשהתבטלה ישיבת הסנהדרין ליד המזבח בטלו דיני נפשות מישראל (ע"ז ח,ב), אולי לכן מי שמורה הוראה בפני רבו, שבזה מראה על פגם בהעברת מסורת התורה בצורה השלמה והראויה, זה מזכיר שיש את שלמות העברת התורה כשהסנהדרין יושבים ליד המזבח, ולכן עכשיו כשפוגם זה מעלה את הקטרוג שיש בעניין זה (סנהדרין בצד מזבח) קשר לדיני נפשות, ולכן מקטרג בזה לחייבו מיתה. (אמנם בפשטות אפשר שכיון שהתורה כשאינה ראויה נעשית סם מיתה [שהיא כח קדושה גדולה – כח חיים גדול, ולכן בקלקולה נעשה רעה גדולה. 'אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה"? זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה; והיינו דאמר רבא: דאומן לה סמא דחייא, דלא אומן לה סמא דמותא' (יומא עב,ב)], אז לכן כשמקלקל בהוראה בפני רבו נעשית לו לסם מיתה חזקה). גם מה שנכנסו שתויי יין הזכיר את מה שעשו בסיני, שעשו בזלזול כעין המביט מתוך אכילה ומשתה. גם מה שזנו עיניהם, שיש בזה הנאה ומשיכה גדולה, זה התגלגל לחטאם שמתוך רצון להוסיף אהבה חטאו: '"ויקחו בני אהרן" – אף הם בשמחתם; כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין 'קיחה' אלא שמחה' (ספרא ויקרא י,א).