"ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ה' ה' הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" וגו' (יחזקאל לז, יא-יב). לאחר נס החייאת העצמות היבשות ה' אומר ליחזקאל שזהו רמז לקיבוץ הגלויות שלעתיד, שזהו כמו תחיית העצמות האלו, שבנ"י בגלות כעין מתים – עצמות יבשות: 'והיא מלאה עצמות - תרגם יונתן: "גרמי אנשא". והעניין הזה הראה לו הקדוש ברוך הוא למשל , כי בני ישראל יצאו מהגלות שהם בו , והם בו כעצמות היבישות , על דרך משל' (רד"ק; שם,א). אולי אפשר למצוא רמזים בנעשה בעצמות היבשות לדורותינו שנעשה בו קיבוץ גלויות. יחזקאל רואה: "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד" (פס' ב). כמו בשואה נרצחו רבים ביותר, כך ליחזקאל נגלה שהיו "עצמות רבות מאוד", והעצמות היו "יבשות מאוד", כעין רמז שאפילו עוד בחייהם האנשים היו נראים עצמות מרוב רעב (חוסר שומן), שכך היו האנשים בגטאות ובמחנות. זהו שיחזקאל מתנבא שזה כמשל לאנשים שיגידו "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו", שנעשו כמו עצמות יבשות, וגם הנאצים היו בהצלחה רבה שכבשו עוד ועוד ולא היה נראה שהולכים להפסיד, וגם במחנות עצמם המצב היה כ"ך חמור עד שהאנשים היו מיואשים (עד שהיו שהתאבדו בגדר החשמלית), וכך גם בגטאות שהיו בלי אוכל וצפיפות רבה והמוני מתים, והאנשים היו מיואשים כבר – שאבדה תקוותם. על המתים שהחיה יש מחלוקת בגמ', כשאחת הדעות היא: 'ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד ר"י בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם' (סנהדרין צב,ב). שכך ניצולי השואה ראו בחזרה לחיים (ו"נקמה" בנאצים – עשיית ההיפך מהם) בכך שהקימו משפחות, ועלו לארץ, שזהו שהמתים של יחזקאל עלו לארץ ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. אולם זה לא מסתכם בכך, אלא כשהגיעו לארץ נעשה היפוך, מעם נרדף נעשינו לעם חזק המנצח במלחמות, שזהו שאומר ריב"ב שהוא מבני בניהם ואלו תפילין מהם, שתפילין מראים על חוזק ישראל שהעמים מפחדים מאיתנו: '(דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא, ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (מנחות לה,ב). בגמ' יש מחלוקת מי היו המתים: 'ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו ... ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים ... ר' ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה ... ר' יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים ... ר' יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא' וכו'. כך בשואה לא עלו לארץ (על אף שהגרמנים צעקו שילכו לארץ) ובכך עלה המקטרג, ובפרט שהיו רבנים שדרשו שאין לעלות לארץ כיון שעדיין לא הגיע זמן הגאולה, זהו דעת רב שיש בהם עניין של טעות בגאולה. שמואל וריב"א ורי"נ אמרו שהם היו חוטאים, שכך באירופה היה חוסר אמונה גדול, שהחילוניות גדלה אז ביותר (ויותר מזה אלו שנעשו קומוניסטים היו כופרים ביותר) ורבים היו אנטי דתיים. נראה ששמואל משלים את דברי רב, שרב אומר שיש טעות בגאולה (אבל לא ברור במדוייק במה הטעות, שעלו או שלא עלו), בא שמואל ומוסיף ומברר שיש בזה בעיה של כפירה בתחיית המתים, שבצד הלאומי זהו החזרה לא"י, שלא רצו לחזור לארץ כראוי לזמן הגאולה, שזהו שיש בעיה בחשבון הקץ, שאין הכוונה שעלו שלא כראוי (ז"א שאסור לעלות), אלא שלא עלו כשכבר צריך לעלות (להבדיל ממתי אפרים שחטאם היה שעלו לפני הזמן – שעלו שלא כראוי, ולכן היה אפשר לטעות בדברי רב, ולכן בא שמואל ומוסיף ומסביר אותו) [או שרב מדבר מצד הדתיים שאמרו לא לעלות בשל עניין של חשבון הקץ, ושמואל מביא על רוב האנשים, החילונים וסתם אנשים, שלא עלו כי לא האמינו בעליה לארץ]. ריב"א אומר שהשואה היתה בזמן שהחילונות התפשטה ביותר, שזהו שאין להם לחלוחית מצוה, ורי"נ מוסיף שלא רק שלא שמרו אלא אף נלחמו בדתיים, שניסו לטמא את הקודש (אולי ריב"א מדבר על הגילוי שבחו"ל, ורי"נ מוסיף את המצב שהיה בארץ שגם כאן נלחמו בדתיים, וזהו בהיכל כרמז למקום קדוש – לא"י. או שריב"א מדבר שהיו חוטאים מצד עצמם, ורי"נ מוסיף שהיתה התבוללות קשה שזהו כטומאת ההיכל כרמז לבית – למשפחה). ר"י מביא שאלו המתים שבבקעת דורא, שנהרגו ונרמסו בעקבות שהכשדיות היו מסתכלות בהן שזה דבר שגורם לקנאה של הגברים, שכך הגרמניים היו מקנאים ביהודים וטענו שהם השולטים בעולם; או שהגרמניים חוקקו חוקים להפריד בין 'הגזע הארי' ליהודי, ולבסוף הגיעו גם להשמדת היהודים, שזהו כמו שהכשדיות התגרו בהם ולכן פעל נבוכדנצר לעצור זאת ונעשה אז רצח ורמיסה, כהשמדת היהודים בתאי הגזים ושרפתם. ממשיכה הגמ': 'תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקב"ה ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן, באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא. פתח ואמר (דניאל ג, לג) "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר" וגו'. א"ר יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים'. שבשואה שרפו יהודים במשרפות לאחר המתתם בתאי הגזים, כעין הכבשן שנזרקו אליו חנניה מישאל ועזריה כדי למות שם בשריפה, ואז היה תחיית העצמות היבשות, שבשואה החלה ההבנה הגמורה שחייבים לעלות לא"י ולהקימה (ובהמשך אף באו"ם התחשבו בזה והצביעו על הקמת מדינת ישראל). נבוכדנצר כעין כמעט החליף את דוד, כרמז שזה קשור לגאולה (משיח מדוד), שנבוכדנצר השתמש בשבחים כעין דוד, שזהו שצעקו הגרמניים ליהודים שיעלו לארץ (לגאולה). נבוכדנצר כעין כמעט החליף את דוד, כרמז לזה מול זה, הגרמנים מול בנ"י, שרצו לשלוט בעולם (כדוד ששלט באימפריה), וזה בא יחד עם חיסול ישראל, שבכך הם מתעלים: 'קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן - אל תאמן. ישבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א) [וגרמניה שייכת לצאצאי עשו – אדום: 'גרממיא של אדום' (שם,ב)]. רש"י מביא על שהעצמות היכוהו: 'ובאו עצמות מן הבקעה וטפחו לו לאותו רשע על פניו - והלכו להם. ואית דאמרי: שמאותן עצמות היה לו כלים, וכשהגיעה שעה שחיו טפחו לו על פיו כשהיה רוצה לשתות בהם'. שנבוכדנצר עשה שימוש בהרוגים, שזה מזכיר את מה שבשואה עשו הנאצים סבונים משומן יהודי (סבא שלי אמר שאמרו לו בבירקנאו שהסבון שמוטבע בו 3 אותיות בגרמנית זה היה ר"ת של 'שומן יהודי טהור'; ובכ"א גם אם לא נעשה כך ממש, בכ"ז היתה אז טענה כזו). [יחזקאל החל להתנבאות בארץ, ולכן זכה לנבואה (מו"ק כה,א) ובהמשך כנביא התנבא על העצמות היבשות ו]הבקעה בה החיה את העצמות היא בא"י, כרמז שההצלה מנוראות השואה היתה בא"י, שמי שעלה קודם לכן ניצול מהשואה, ואף הצבא הגרמני החל ליפול קרוב לא"י, בקרב אל עלמיין. זהו גם הפירוש שהעצמות היכוהו והלכו, שזהו שהוכו הגרמניים בהקשר לגאולה בא"י, שנפלו בדרכם לאזור של א"י, ומשם רק נסוגו (שזהו כעין ההתרחקות של העצמות ממנו, שהלכו להם משם ולכן נעשה ריחוק ביניהם, שכך כעין זה נעשה שהתרחקו הכוחות הגרמניים מא"י וכך נעשה ריחוק ביניהם [אמנם בעצמות זה החלק שלנו שהתרחק וכאן זה החלק שלהם שהתרחק, אבל בשניהם יוצא התרחקות בין שתי הקבוצות]).