"וידבר ה' אל משה לאמר. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם" (שמות ל יז-כא). 'ת"ר: כיצד מצות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש. אמרו לו: הפלגתה, אי אפשר לעשות כן. שפיר קאמרי ליה! אמר רב יוסף: וחבירו מסייעו. מאי בינייהו: אמר אביי: עמידה מן הצד איכא בינייהו. א"ל רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: וליתיב מיתב ולקדש? אמר קרא (שמות ל, כ) "לשרת" ושירות מעומד הוא' (זבחים יט,ב). 'מניח ידיו כו' - דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב קרא. הפלגתה - דברים ממדת כל אדם דאי אפשר לו שלא יפול. אמר רב יוסף - הא דרבי יוסי ברבי יהודה כשחבירו מסייעו מחזיק בו שלא יפול. מאי בינייהו - במאי פליגי. עמידה מן הצד - כגון זו שאינו בלא סיוע לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן כדמפרש לקמן. אמר קרא לשרת – "או בגשתם אל המזבח לשרת" איתקש קידוש לשירות' (רש"י). למה רוחץ ידיים ורגלים יחד? מהכיור רוחצים במים ליטהר לקראת העבודה, נראה שהמים רומזים לתורה שמשולה למים: 'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' (תענית ז,א). בחז"ל מובא שהכיור כנגד התורה: '"ויעש כיורים עשרה" ... עשרה כיורות כנגד עשרת הדברות... ארבעים בת יכיל כנגד ארבעים יום שבהם נתנה התורה, ארבעה ימים לכל דבור. וכן שלמה עשה כל כיור ארבע אמות שנאמר כארבע באמות הכיור, עשר מכונות כנגד עשרה מאמרות, על כל מכונה אמירה, על כל כיור דבור' (ילקו"ש נ"ך רמז קפה). לכן שוטפים במים שיורדים מלמעלה למטה, מדד הכיור על היד ומשם יורד לרגל, שזהו כרמז למים שהם יורדים מגבוה לנמוך שכך זהו מהותה של התורה, ובכך מראה שהוא מתחבר לתורה וראוי להיחשב טהור לעבודת המקדש ששורשה התורה (בקה"ק) [אולי לכן הכיור עשוי נחושת שזה מתכת זולה כרמז לשפלות, כמו האדם שבו התורה מתקיימת, שהוא כמים – שפל בדעתו]. אולי לכן לשיטת ריבר"י מקדשים בצורה שצריך את עזרת חברו בקידוש ידים ורגלים, כיון שהתורה חלה דווקא ע"י כלל בנ"י ולא ע"י היחידים, ולכן צריך לבא לידי גילוי בחיבור עם חברו (וגם מתן תורה היה דווקא באחדות ב-"ויחן שם ישראל"). לכן צריך לקדש מעומד כעין מלאך שהוא עומד, שכך אנו כאדם מתעלים בקדושה ע"י התורה כעין מלאכים ובאים אז לחבר את העולם לקדושה (שזה בכח התורה); לכן נלמד העמידה בקידוש מהיקש ל"לשרת" שזהו העבודה במקדש, והמקדש בפנימיותו הוא תורה – כהמשך מכח מתן תורה (שבו נתנה תורה וכן היה גילוי ה' גדול, ותיקון גדול בעולם [ע"ז ה,א]; וכן פנים המקדש זהו קה"ק בו הארון הברית עם הלוחות). אולי גם בקידוש בצורה הזו הוא מראה חיבור בין הארץ שרמוז ברגלים שעומד על הארץ, לשמים שרמוז בידיים, שמרמז כעין משה שהוא מוסר התורה ועליו נאמר 'ד"א: מהו "איש האלקים"? א"ר אבין: מחציו ולמטה "איש", מחציו ולמעלה "האלקים"' (דברים רבה יא,ד). לכן הכיור צריך להיות יכול לקדש לפחות 4 כהנים ('גופא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו, שנאמר (שמות מ, לא) "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" וגו'' [זבחים כא,ב]), כרמז שבאים לתקן את העולם, לכן זהו 4 כהנים מינימום כרמז לתקן את העולם שיש בו 4 רוחות שמים. בכיור היו בהתחלה 2 צינורות של יציאת מים, ובבית שני עשו אותם ל-12: 'בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו לו אלא שנים' (משנה יומא ג,י), שכך יכלו 12 כהנים לקדש יחד ('כדי שיהיו שנים עשר כהנים הזוכים בפייס של תמיד של שחר מקדשים בבת אחת' [ברטנורא]); שרומז שבתחילה היו 2 כנגד שני כהנים שרוחצים, כרמז שלימוד התורה זה דווקא בלימוד עם חברו: 'אמר רבי חמא אמר רבי חנינא: מאי דכתיב (משלי כז, יז) "ברזל בברזל יחד"? לומר לך: מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'"? לומר לך: מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי; והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו נ, לו) "חרב אל הבדים ונואלו"? חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה; ולא עוד אלא שמטפשין, שנאמר "ונואלו". ולא עוד אלא שחוטאין, כתיב הכא "ונואלו" וכתיב התם (במדבר יב, יא) "אשר נואלנו ואשר חטאנו", ואיבעית אימא מהכא: (ישעיהו יט, יג) "נואלו שרי צוען" וגו' "והתעו את מצרים"' (תענית ז,א). לבסוף עשוהו י"ב דדים כרמז לי"ב שבטי ישראל, לרמז שבכל אחד בבנ"י יש חיבור מיוחד לתורה (ותיקון העולם), ולכן כעין י"ב השבטים שהם שונים וכך גם גילוים בתורה, וכן מרמז על ריבוי בנ"י – שמרמז בי"ב שבטים על כלל בנ"י, שבכל אחד מכל ישראל יש חיבור מיוחד לתורה.