כדי שלא לבייש – לפרשת ויגש

פרשתנו פותחת בשבעה עשר פסוקים שבהם תיאר יהודה בקצרה את השיח של האחים עם יוסף מאז ירידתם הקודמת למצרים, לצורך רכישת מזון לבני ביתם. נאומו של יהודה נשא אופי מרגש, שהכיל גם צביון מתנצח.

בשיא דבריו הזכיר יהודה כמה פעמים את רעת אביו שימצאנו, וגרם ליוסף להתרגש. לא היתה זו הפעם הראשונה שרגשותיו צפים ועולים בעת השיח עם אחיו. לראשונה התפעמה רוחו כששמע את אחיו אומרים 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ' (מב, כא) ובעקבות הדברים 'וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם' (מב, כד).

פעם נוספת מצינו כשהביאו את המנחה, כפי שכתוב 'וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה, וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם' (מג, ל-לא).

אולם בשיח זה, התמלא עליהם רחמים ובניגוד לפעמים הקודמות, לא הסב מעליהם, או התבודד בחדרו לבכות. כעת לא הסתיר מהם יוסף את בכיו. מששמע יוסף אודות צערו של אביו, לא יכול היה להתאפק עוד, ליבו נהפך בקרבו, כפי שכותבת התורה 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק' (מה, א).

הוציאו כל איש מעלי

במעמד זה נכחו אנשים רבים מבית פרעה ומהמצרים ולמרות שֶׁצֶף הרגשות שעמד להתפרץ, ועל אף שלא יכל להתאפק, היה חשוב לו דבר אחד - 'וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו'. יוסף עמד על כך שיתגלה לאחיו בפורום מצומצם, של האחים בלבד, ועל כן 'וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'.

התנהגותו זו האצילית של יוסף גבלה במסירות נפש עצומה, כפי שאומרים חז"ל במדרש תנחומא: "אמר רבי שמואל בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו. ולמה אמר: 'הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'? אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים".

יוסף עצר עצמו וכבש את רגשותיו. הוא הצליח להתאפק עוד רגע קט, לפני שהתוודע אל אחיו, והמתין עד שאחרון המצרים יצא מהחדר, מדוע? ביאר רש"י: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים ניצבים ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם".

האחים, מתוך ההלם שבהתוודעות והבושה שתבוא בעקבותיה, עלולים היו להרוג את יוסף. הוא היה מודע לכך, ובכל זאת לקח סיכון זה על עצמו. יוסף היה מוכן להסתכן באובדן חייו, באובדן התקווה לראות את אביו ואפילו לגרום לאחיו להיכשל באיסור חמור של רצח, חלילה, ובלבד שלא לבייש את אחיו בפני המצרים. מידה נעלה זו היתה כה מושרשת בליבו של יוסף, עד שהצליח לבלום את סערת רגשותיו לזמן נוסף ורק אז, לאחר שעזב אחרון המצרים את החדר, קרא בקול: "אני יוסף אחיכם...".

אני יוסף שמכרתם אותי מצרימה

את יחסו הרגיש לאחיו ואהבתו אליהם ניתן לראות גם בהתגלות ה"מדורגת" לאחיו. לאחר שאמר להם 'אֲנִי יוֹסֵף' (פסוק ג), שב בפסוק שאחריו ואמר שוב: 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה'. מדוע חזר שנית על אמירתו? מדוע לא אמר להם את התוספת 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם...' בהתגלותו אליהם בפסוק הקודם, סמוך לאמירתו 'אֲנִי יוֹסֵף'?

מבאר אור החיים שלאחר שאמר להם בפסוק הקודם 'אֲנִי יוֹסֵף', ראה יוסף שאינם מגיבים ולא מתייחסים לדבריו. יוסף חשש לשני דברים: א. שפחדו ממנו, עד שלא יכלו להשיב מהבושה, כמו גנב שנתפס. ב. שהם לא מאמינים לו שהוא יוסף. כנגד שני חששות אלו אמר להם בפסוק זה: א. אל תחששו, כי 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם', מתנהג אתכם במידת האחווה, כאילו לא אירע דבר. בפסוק זה הוסיף את המילה 'אֲחִיכֶם', להדגיש שגם בזמן המכירה לא הפסיק לחוש אחוה כלפיהם. ב. כדי לאמת שהוא אכן יוסף, אמר להם 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה', יוסף להם סימן מובהק שהוא יוסף, שהרי לאחר ששיתפו את השכינה, איש מלבדם לא ידע על המכירה.

כך, מגלה לנו התורה, מסכת שלימה ומופלאה של רגישות ביחס לזולת, לצד זהירות מפני הלבנת פניו ברבים.

להרחבה ולרעיונות נוספים על פרשת ויגש, ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור

https://did.li/H12fT