חוץ מלהיות פעיל בזק"א,

האם יש דרך נוספת לעשות חסד של אמת?

   וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ומבאר רש"י: חסד ואמת - חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת (מ"ז - כ"ט).>>

   עד היום ידענו "שחסד של אמת" שייך רק במתים פיזיים שיש להם תעודת פטירה. היום נלמד שישנם מתים שנושמים, אין להם תעודת פטירה, במקומה יכולה להיות להם תעודה של שופט, ירקן, יהלומן. כיצד זה יתכן?>>

   מסופר על אחד מגדולי ישראל בדורות הקודמים שנכנס לביתו של גביר אחד, ותוך כדי שיחה עימו אמר לו אותו גדול: "כמה דפי גמרא אני רואה בבית הזה", הגביר ששמע את הדברים חשב שהרב לוקה בראייתו, שהרי הוא יודע בוודאות גמורה שביתו נקי מספרי קודש. אפי' סידור אחד לרפואה אין בו וכל שכן שלא דפי גמרא. >>

   פנה הגביר לאותו גדול ותקנו. השיב לו הרב: כנראה שלא הבנת את דברי כראוי. לא התכוונתי שבביתך יש דפי גמרא "גשמיים", אלא התכוונתי לכך שכשאני מסתכל על ביתך - אני רואה בכל פינה דפי גמרא "רוחניים"! במקום להשקיע את עצמך בתורה ולהיהפך לגדול בישראל - השקעת את עצמך על עצים ואבנים והפכת אותם לגדולים ומכובדים. על המטבח שלך השקעת כך וכך דפי גמרא! על הסלון היוקרתי כך וכך שיעורי תורה! וכן על זה הדרך בשאר חדרי הבית, עבורם הקרבת את התורה שלך.>>

   ומעשה דומה מסופר על רב אחד שהגיע לעיר של עמי ארצות ואמר: אני מרגיש שאני נמצא בבית החיים, על גבו של כל אחד אני רואה את השלט "פה נטמן", פ"נ הרב ראובן, במקום שיצא גדול הדור - הוא יצא ירקן גדול! פ"נ שמעון, במקום שיצא דיין - יצא דייג וכו'.>>

   המכנה המשותף בין שני המעשים הללו הוא: כשאדם משקיע את עצמו על הבלי העולם הזה במקום להשקיע את עצמו על התורה: א. הוא משקיע את תורתו. ב. הוא נחשב מת, כיוון שהוא קובר בתוכו את "האדם הגדול" שהוא היה יכול להיות. >>

   לצערנו, בהרבה בתים מושקעים דפי גמרא "רוחניים", כמו כן הרבה מאלה הנמצאים ברחוב נושאים על גבם את השלט "פה נטמן", ואולי הם מתנחמים בהוראות הקבע השמנות שהם מזרימים לכל מני ארגונים, או שהם מרגיעים את מצפונם בכך שהם הולכים מדי פעם "לטעום" איזה שיעור תורה, והם חושבים שבשמים הם מסודרים.>>

   לאנשים האלו צריך להציג את השאלה הבאה: אם רבי עקיבא היה נשאר "עקיבא רועה הצאן", לא גונב! לא חומס! מצד שני הוא היה "טועם" שיעורי תורה, מעשר לישיבות, פשוט יהודי תם, משהוא סטנדרטי כזה שלא בולט במיוחד, והוא לא היה הופך את העולם ומגיע לדרגה של תנא קדוש, ראש ישיבה של עשרים וארבע אלף תנאים מחיי מתים, אחד מעשרה הרוגי מלכות שמשה רבנו רצה שתינתן תורה על ידו, איזה תביעה הייתה עליו בשמים? האם אפשר לאמוד אותה במילים? הרי יכלו המילים ולא תכלה התביעה!>>

   ומי יודע איזה תלמיד חכם טמון בתוכו ועם קצת מאמץ הוא יכול להיהפך לרבי עקיבא 2?-?-? הרי הרמב"ם לא נולד גאון גדול. אדרבה! כשהוא היה קטן מוחו היה אטום עד שאביו היה מכנה אותו "בן הקצב" (הוא היה נשוי לבת של קצב), אך משה הקטן התאמץ! בכה! "רצה" בכל נפשו ללמוד תורה! ואכן משמיים נתנו לו סייעתא דשמיא מיוחדת ופתחו את מוחו בתורה והוא יצא הרמב"ם. אך מה אתנו? האם מישהו יכול לומר: ניסיתי להיות גדול ולא הצלחתי? משמיים שמו לי רגל? >>

   מי יודע איזה הפתעות מחכות לנו בשמיים!-!-!>>

   המסקנה המתבקשת: אסור לנו להתנחם "בקטנות"! צריך לדעת שהוראות קבע זה דבר טוב, שיעורי תורה זה מצוין, אך אין להסתפק בזה. אלא כל אדם באשר הוא, אפילו אם הוא מחוסר תנאים, עם הארץ, בן גרים, עני מרוד, ("זה רק חלק" מהנתונים שהיו לרבי עקיבא) הוא צריך לשאוף ולהפוך את עצמו מעקיבא - לרבי עקיבא! וגם אם מוחו אטום וחתום, (הנתונים שהיו לרמב"ם) הוא צריך לדרוש מעצמו להיהפך ממשה בן הקצב - לרמב"ם. >>

   אם הם הצליחו "נגד השכל" למרות כל הקשיים שהיו להם, כל שכן אנו שיש לנו תנאים הרבה יותר טובים, אם נרצה להשתנות - בס"ד נצליח!>>