לאחר הפטירה הנשמה מודעת למותו של הגוף, ומצטערת על אובדנו. ככל שהאדם היה קשור יותר לגופו בימי חייו, באותה מידה צערה של הנשמה גובר לנוכח כלות חייו של הגוף.

גם לאחר הפטירה יש לנפש מושג ברור על המתרחש בעולם הגשמי, והאדם שמת יודע כי הוא נפטר.

חז"ל מלמדים אותנו, כי מיד לאחר המוות הנשמה מצויה במבוכה גדולה. תשומת לבה נתונה לגוף ששהתה בו עד עתה. אם בימי חייו האדם סובר, כי יש זהות מוחלטת בינו לבין הגוף, קשה מאוד לנשמתו לנתק את הקשר עם הגוף לאחר מותו. כתוצאה מכך, בימים הראשונים לאחר הפטירה היא נמצאת, כביכול, בשבי הגוף. ספר 'איוב' מזכיר זאת באומרו: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (י"ד, כ"ב).

תופעה זו קיימת בחריפות יתר בזמן שהגוף טרם נקבר. הנשמה מזועזעת ממה שארע לגוף, והיא מבחינה באימה בתהליך הטהרה והקבורה. זוהי אחת הסיבות לכך, שהיהדות מדריכה אותנו להתייחס אל הגוף בכבוד רב, וכן להשתדל שלא להשהות את הקבורה ולהלין את המת שלא לצורך. ניתן לשער עד כמה גדול יהיה כאבה של הנשמה אם תראה את הגוף, משכנה הקודם, נטוש, מופקר או מבוזה.

אדם שחטא בימי חלדו בחטאים מסויימים, לאחר מותו נמצאת נשמתו במצוקה גדולה. היא אינה מוצאת לעצמה מנוח, ומטלטלת מקצה אחד של העולם לקצהו האחר. חכמי הקבלה מכנים תופעה זו בשם: 'כף הקלע'. בספר שמואל נאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א', כ"ה, כ"ט). זוהי תחושה נוראה - האדם חש כאילו הוא נזרק ככדור מצדו האחד של העולם לצדו האחר.

ידוע, שזמן קצר לאחר הקבורה הגוף מתחיל להירקב. כאב עוצמתי לראות זאת. התלמוד מלמד, שהרימות (תולעים) גורמות למת כאב, השווה לדקירות מחט בבשר האדם החי. רוב הפרשנים סבורים, שהכוונה היא לעינויים רוחניים העוברים על הנשמה. העינויים נגרמים לה, כאשר היא רואה כיצד הגוף, בית חייה, הולך ומתפורר. חכמי הקבלה מכנים תהליך זה בשם 'חיבוט הקבר' – עונשו של הקבר.

בספר 'נפש החיים' נאמר, שעונש הגיהנום איננו בבחינת עונש או נקמה, אלא החטא עצמו מעניש את האדם. כל מעשיו הרעים של האדם רשומים, והאדם מקבל את עונשו על ידי הכוחות הרעים שהוא עצמו יצר אותם על ידי מעשיו הרעים. מצב הנשמה תלוי באדם עצמו. ככל שהאדם במהלך חייו היה תלוי ביתר שאת בגופו ובעולם הגשמי, ייסוריו לאחר מותו יהיו מרים יותר. מי שבחייו העמיד את תענוגות הגוף בראש סולם העדיפות שלו, יתקשה יותר מאחרים לחוות את כיליון גופו ואת אובדנו. לעומת זאת, מי שסדר העדיפויות שלו בעולם הזה היה שונה, כלומר, מי שחי בעולם הזה חיי תורה, כמעט פטור מדאגה לגורל גופו. יודעים אנו שצדיקים אינם מודאגים כלל מחיבוט הקבר, שכן גם בימי חייהם השתמשו הם בגופם רק למען המטרה שהועידה לו התורה. המעבר לעולם הרוח הינו מעבר שהם התכוננו אליו כל שנות חייהם כאן בעולם הזה. ה'צידה לדרך' שהם נטלו עמם בעולם הזה מסייעת להם לעבור בשלום ובשמחה את הדרך הארוכה והנצחית שהתכוננו אליה כל ימי חייהם בעולם הזה.