פרשת "שלח" פותחת בסיפור טראגי וקשה. שנים עשר אנשים שהיו ב"תפקידי פיקוד" על עם ישראל בדרכו אל ארץ ישראל (כנען) נשלחו מהמדבר ע"י משה והעם כדי לחזור ולדווח על המצב השורר: בתוך הארץ והערים ואצל התושבים. לדאבון הלב, חזרו הם ממשימתם (המסוכנת) ומלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה עשרת המרגלים הרשעים [לא: בתחילת המשימה] כיבו את "המנורה הטהורה" שהייתה דולקת בליבו ובנפשו כל יהודי שהיה במדבר. הם גרמו "לחושך" נוראי, רוחני וגשמי כאחד. הם לא השכילו "להדליק" ולהבעיר מחדש את "הנרות שבמנורה", נרות המסמלים יותר מכל את הקשר לקב"ה, לתורתו ולשלוחיו משה ואהרון, בבחינת: "כי נר – מצווה, ותורה – אור". הם נכשלו כשלון חרוץ במשימתם ההיסטורית "וכיבו ברוע לב ובקשיות עורף את אש ולהבת האמונה הצרופה בכוחו ובמסוגלותו של הקב"ה להביאם אל ארץ נושבת" [עפ"י מדרש גם"]. ודו"ק. וזאת, בניגוד מוחלט לאהרון הכוהן שזכה לקבל את הציווי האלוהי באמצעות משה, בתחילת הפרשה הקודמת: "בהעלותך את הנרות. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

מהו באמת סוד קסמה וכוחה הגשמי והרוחני-מיסטי של המנורה? רבים המה התירוצים והפירושים ורבות הן הדעות בעניין. חושבני, שהסיפור האמיתי הממזג והמשלב "רוח וגשם" שיובא להלן יש בכוחו להמחיש "הלכה למעשה" את הכוח וסוד הקסם של המנורה "לשעתה ולדורות", כדלקמן: אחד משמשיו של הרה"ג ר' יהודה אסאד זצוק"ל [הונגריה, 1794-1866] היה נוהג להדליק את נרות המנורה בבית הכנסת מידי יום ואף היה נוהג לומר: ''לשם ייחוד...הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות הדלקת נרות המצווה...ומי ייתן ואור המנורה הקדושה...". קצב העיירה נתקנא בשמש והיה מוכן "לקנות" מהשמש את "המצווה" בסכום כסף גדול. הוא ביקש, התחנן ואף "הציק" לשמש שהלך לרב וביקש את עצתו. הרב הסכים ל"עסקה" בתנאי שהקצב ישלשל לידי השמש מטבע כסף בכל יום. כמו כן, הרב יעץ לשמש לא להשתמש במטבעות הכסף שיצבור ולהשאיר זאת "לעת הצורך". השמש הנאמן והצדיק ציית לרב והעניין נסגר ונחתם. למותר לציין שבמשך הזמן הצטבר בקופה סכום כסף גדול. יום אחד, ראו אנשי העיירה את הקצב ממרר בבכי קורע לב. התברר שהקצב ירד מנכסיו ואין לו את סכום הכסף שהבטיח לנדוניית ביתו, לחתונתה ולפרסת האברך המיועד. הדברים הגיעו לאוזניו של הרב. מיד, השמש נקרא אליו ונתבקש למסור את הסכום שהצטבר לידי הקצב עבור מצוות "הכנסת כלה". ללא כל שאלות ופקפוק השמש הגיע לעת ערב לבית הרב עם סכום הכסף כשבמקביל גם הקצב הגיע. לאחר ספירת הכסף התברר, להפתעתם ולתדהמתם העצומה של הנוכחים, שהסכום שהצטבר היה בדיוק שווה בערכו לסכום הכסף שהקצב התחייב... הדלקת אור המנורה שהודלקה בבית הכנסת הדליקה את "כפתור" השילומים בשמיים שהדליק את האור בבתיהם של המדליקים הצדיקים: השמש והקצב.

באדיבות, ד"ר מוטי גולן, לימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת