פרשתנו נפתחת בהבטחה "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן... וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". תורת החסידות מסבירה שמשמעות הברית והשבועה שהקב"ה מבטיח היא שפע אלוקי שלמעלה מ'סדר ההשתלשלות'. יש מסלול השפעה קבוע, המבוסס על חוקיות והיגיון, שבו יש קשר ישיר בין מעשה לתוצאה. אך ברית ושבועה הן מושגים שמעבר לחוקיות ולהיגיון.

מדוע שני ידידים כורתים ברית בשבועה? מפני שהם חוששים שבמרוצת הזמן עלולה לצוץ סיבה שתפגע בידידות. הברית והשבועה נועדו להבטיח את המשך הידידות גם אם לא תהיה לה סיבה הגיונית. הן הופכות אותה לנצחית, מעבר לכל שיקול וחשבון. גם הברית והשבועה של הקב"ה מבטיחות לעם ישראל שפע שהוא למעלה מהסדר הרגיל.

המצוות הקלות

כיצד משיגים שפע אלוקי כזה? – על-ידי המצוות הפשוטות, המרומזות במילה 'עֵקֶב': "המצוות הקלות שאדם דש בעקביו" (כדברי רש"י). כשאדם מקיים בהידור גם את המצוות שקל לזלזל בהן, הוא מוכיח שאין הוא פועל על-פי שיקולי היגיון וחשבון.

מי שמקפיד לקיים את ה'עקב' מוכיח שהוא מקיים את כל המצוות בהתמסרות שווה, בקבלת עול, מתוך ידיעה שכולן רצונו של הקב"ה. על התנהגות כזאת משיב הקב"ה מידה כנגד מידה, ומעניק את השפע שלא לפי אמות המידה המקובלות, אלא "למעלה מטעם ודעת" – למעלה מסדר ההשתלשלות.

דקדוק בברכת המזון

הרעיון הזה מופיע גם בהמשך הפרשה. הפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" הוא המקור למצוות ברכת המזון. החיוב לברך ברכת המזון מן התורה הוא על אכילה משביעה בלבד ("ושבעת"), אולם הגמרא אומרת שהקב"ה משתבח בבני-ישראל ש"מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה", ולכן הוא "נושא פנים לישראל".

נשיאת פנים דומה לשבועה ולברית, בהיותה מעבר להיגיון. הקב"ה כביכול אינו מתחשב במערכת החוקים שקבע, אלא 'נושא פנים' ונוהג לפנים משורת הדין. ומדוע הוא עושה זאת, משום שגם בני-ישראל מחמירים בברכת המזון למעלה מן הנדרש.

הנשמה משפיעה

אך עדיין מתעוררת תמיהה: עם כל הרצון הטוב לברך גם על אכילה בשיעור כזית וכביצה, האם אין כאן ברכה לבטלה? הלוא התורה ציוותה "ושבעת", וכיצד האדם רשאי לברך אם לא שבע? אלא שקבלת העול המניעה את היהודי לדקדק בכזית וכביצה נובעת מעומק הנשמה, עד שהנשמה שולטת על הגוף ומצליחה לגרום לו להשיג תחושת שובע גם משיעור של כזית וכביצה.

לכן התנהגות זו גורמת לקב"ה לנהוג 'נשיאת פנים'. אף שהקב"ה קבע כי השפע האלוקי יועבר לעולם הגשמי בצינורות המקובלים, בכל-זאת הוא משליט את בריתו עם בני-ישראל, עד שיורד שפע עילאי, שלא על-פי הסדר והחשבון.

(תורת מנחם כרך כח, עמ' 269)