בס"ד                                                                                                                      ט'   באייר   התשע"ג

                   אור - לי - בפרשה – אחרי מות-קדושים 

" דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם "(יט, ב)

ודרשו חז"ל למה סמך הכתוב פרשת העריות לפרשת קדושים? ללמדך שכל מי שפורש מן העריות נקרא קדוש.

על כן, כתוב "ושמרתם את משמרתי" וגו'(יח, ל) כלומר עשו סִיג(גדר) לדברי כדי לא לבוא לידי מכשול חלילה וחס.

וכן מובא במדרש, איפה שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה(ויק"ר כד, ו). וזה הגדר יהיה לאדם המשמר

השני לאחר שקידש את עצמו באסור לו, ורק מחשש שמא ימעד הוצרך לעשות סִיג כדי לא לאבד את הקדושה,

כמו שכתוב(יבמות כ(: קדש עצמך במותר לך שהרי אם ימעד חס ושלום הוא מושך אליו טומאה שתאטום את לבו

ותקשה עליו להתקדש. שכן, טבעו של האדם להימשך אחר תאוות הגוף כגון: אכילה, שינה, רדיפת ממון וכו',

ובפרט תאוות הניאוף רחמנא ליצלן שהיא מקור כל תאוות הגוף ומידות הרעות, ואם לא יעשה משמרת כפולה

ומכופלת בנקל ההרגל יהפוך להיות טבע חס ושלום.

וזה שאמרו רז"ל(תורת כוהנים): מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוין בה - היינו עיקר קיום

המצוות תלויים בכך שעם ישראל התקדש. ונראה לי שנאמר דווקא גופי מלשון גוף היינו חומריות הגוף לרמוז

לכך  שאי אפשר להגיע למעלת הקדושה ללא פרישת הגוף מתאוות ומידות רעות כנ"ל שהרי הגוף לא יוכל לקיים

כראוי את עיקר המצוות כי כך נברא העולם, זה כנגד זה, כלומר הקדושה כנגד הטומאה, האור כנגד החושך וכן

הרוחניות (הנשמה) כנגד החומר(הגוף) וכו'. על כן, עיקר קיום המצוות תלוי בקדושה שיקדש עצמו האדם בדבר

שמותר לו. ומובא במדרש(ויק"ר כד, ה): שבפרשת קדושים יש בה ששים מצות. ואולי אפשר לומר בס"ד שזה בחינה

כנגד שישים ריבוא בני ישראל שבהם שייך עניין הקדושה דווקא ולא בגויים כידוע, וכל קיום עם ישראל בזה

ובבא תלוי בהּ היינו בקיום גופי התורה כנ"ל כי מהם תצמח טובות הרבה לגוף ולנשמה בכלל ובפרט.

ואיתא בספר ראשית חכמה(שער הקדושה, פ"ג): שהקדושה צריכה להיות בג' דברים: במחשבה, בדיבור ובמעשה.

אך צריך לדעת שאין הכוונה שהאדם יפרוש מהחיים הרגילים והתנזר, כי לא כך דרכה של תורה, אלא שצריך

לקדש עצמו על דרך האמצע השלם. ונסביר את העניין בסייעתא דשמיא ע"פ מה שאמר הרבי הקדוש(אבות ב):

איזו היא דרך ישרה שֶיָבור(שיברור) לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם וגו'. ואפשר

אולי לומר כמו שהתפארת היא מידת האמצע והיא מסמלת את השלמות,  כך האדם צריך לבחור לו את הדרך

לקדש את החומר בג' דברים הנ"ל היינו גם שהוא צריך לעשות דברים חומריים יכוון בהם לשם שמים, למשל

כשהוא אוכל יכוון שזה האוכל ייתן לו כוח לעבודת השם, שהוא הולך לעבוד לפרנסתו יכוון שבזה הממון יעשה

צדקות ומעשרות, שהוא מקיים מצוות עונהּ יכוון בזה לפריה ורביה כמבואר בפרשת תזריע, ע"ש. וכן על זה

הדרך. וזה שאמר שֶיָבור מלשון שִיבור תאוות הגוף והמידות הרעות עד מידת התפארת היינו האמצע השלם

וע"י כך יזכה להיות נוח לה' ונוח לבריות, וע"י כך יהיה בחינת ישראל אשר בך אתפאר(ישעיה מט:).

והקל בלבנו לומר, איך נגיע למעלות הקדושה? שהרי נאמר בתלמוד תורה מביאה לידי זהירות וכו' ויראת חטא

מביאה לקדושה וכו', ע"ש(ע"ז כ:). ולכאורה נראה שהדרך ארוכה וכמעט ואין סיכוי או שהקדושה שייכת לצדיקים.

אך האמת לא כך הדבר! כי בכל אחד ואחת מאתנו יש את הכוח המוטמע בנפשנו, ברוחנו ובנשמתנו להגיע

למעלות הנ"ל כי אנחנו חלק מה' יתברך, כמו שאנחנו אומרים בכל בוקר בברכות השחר: 'אלקי, נשמה שנתת בי

טהורה, אתה בראתהּ, אתה יצרתהּ' וכו'. וזה שנאמר 'קדושים תהיו כי קדוש אני' היינו מוטמעים בכם הכוחות

לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה כי האציל המאציל, ישתבח שמו לעד, בנשמתנו אלו המידות כמו שאמרו

רז"ל: אמר הקב"ה למשה: לך אמור לישראל, בני! כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים, כשם שאני קדוש כך תהיו

קדושים וכו'(ויק"ר כד, ד). על כן, צריכים אנחנו לשאוף בכול כוחנו לקדש את גופנו עוד ועוד בחינת גבוה מעל גבוה

(קהלת ה) ע"פ הדרך שנאמר לעיל.

והעצה לכך היא להידבק בשם יתברך כמו שכתוב(תהילים סג):''דבקה נפשי אחריך". וזה רמוז במילה קדוש כי

המילה קדֹש יוצאת בא"ת ב"ש(חילוף האות א' בת' וכו') דבֹק. ונראה לומר אולי שהטעם שזה רמוז דייקא בחילוף

האותיות מהסוף להתחלה וההפך כי אין הקדושה תושג ע"י דבקות רגעית אלא צריך להתפלל עוד בתחילת ימיו

על שיזכה אותו הבורא יתברך לדובקה בו כל ימי חייו עד הסוף. וזה אי אפשר להשיג אלא ע"י לימוד התורה כי

התורה והקב"ה אחד הם. וע"י שהוא מדבר דברי תורה הוא מוציא הבל קדוש מפיו שזה ההבל הוא בחינת דבקות

בקדושה וע"י כך הוא נדבק במי שאמר והיה העולם כנ"ל. וע"י כך אפשר לעלות מדרגה לדרגה כמו שכתוב(יומא לט):

אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה וגו'.  

ובאותו עניין, אפשר לומר אולי על דרך המוסר שהפרשות אחרי מות-קדושים בדר"כ מחוברין, רצה לרמוז לאדם

כי הדרך לקדושה כנ"ל היא אחרי מות בחינת מה שכתוב(במדבר יט,יד): "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", ודרשו

חז"ל - דאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה(שבת פג:). ונראה לומר שהיסוד לנאמר לעיל הוא מה

שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד שהוא כלל גדול בתורה(או"ח, סימן א:), כי ברגע שאדם שם לנגד עינו תמיד את שם

הוי"ה ב"ה וב"ש הוא דבק בקב"ה . וזה שכתוב(דברים ד): 'ואתם הדבקים בה' – היינו בשם הוי"ה הקדוש וע"י כך

אתם מתקדשים כנ"ל - 'חיים כולכם היום'.

                  פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

צריך לקדש את פיו, וחוטמו, ועיניו, ואזניו, דהיינו שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, וכן שאר דיבורים פגומים;

ויהיה לו יראת שמים – שע"י זה מקדש החוטם; ויהיה לו אמונת חכמים – שע"י זה מקדש האוזנים ושומע לדבריהם;

ויעצם עינו מראות ברע. וע"י זה זוכה לדעת שלם, ויגיע לשכל שהוא בחינת שפע אלוקי שהוא בחינת רוח קודש. גם

ע"י שהוא ענו שפל וסבלן, ולא יחרה אפו על בזיונו – ע"י זה מקדש החוטם בשלמות. גם ע"י מה שאדם הוא "נאמן

רוח מכסה דבר", שנזהר מלגלות סוד שאין צריכין לגלותו – ע"י זה מקדש את האזניים(סימן קדושה, אות ב). 

                                                             "נר ה' נשמת אדם"

מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

          ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה