"ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" (ישעיהו ח,ב). 'שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" [וגו'], בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו' (מכות כד,ב). 'באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש. וקשה: דהא בכל המקרא לא מצינו פסוק זה מנבואתו של אוריה, כי אם בנבואתו של מיכה המורשתי? ויש לומר: דסמיך אהא דאיתא בספר ירמיה שנתנבא ירמיה על פורענות, ונתקבצו הכהנים והנביאים להרגו מפני שהיה מדבר פורענות. ואמרו להם השרים אין אנו מסכימין שהרי מיכה דיבר מפורענות ולא נהרג, וגם אוריה וגו'. משמע שדבר אוריה כמו מיכה, ומה פורענות דבר מיכה? הוא קרא זה, והוי כמו שדבר אוריה' וכו' (תוס' ד"ה 'באוריה'). לכאורה כיון שפס' הנבואה לקוח ממיכה (שממנו אנו יודעים מה ניבא אוריה [שאוריה ניבא כמותו]), אז מדוע הנביא ישעיהו הביא את אוריה כעד ולא את מיכה כמו שהיה פשוט יותר לעשות? (אמנם אין זה כ"ך קשה כיון שאנשי כה"ג כתבו את ספר מיכה [ב"ב טו,א] כך שבזמן כתיבת ישעיהו ע"י חזקיה עדיין לא נכתב מיכה כך שאין הבדל עדיין בנ"ך בין אוריה למיכה שעדיין לא נכתבו. אולם בכ"ז כיון שזו נבואה אז היה ראוי להתחשב מה שיכתב בעתיד...) בפשטות את אוריה הרגו בבית ראשון, ולכן בו יותר בולט שלא יכול להיות שמעיד יחד עם זכריה שניבא במקדש שני, ולכן בזה מדגיש הנביא שיש להבין כדרשה כמו שדרש ר"ע. אבל אם היה נאמר מיכה, יכולנו לחשוב שהוא מאוד האריך ימים ולכן ניבא יחד עם זכריה בבית שני, וממילא לא היתה מוכחת הדרשה של ר"ע. אולי אפשר שיש לתמוה, וכי אם לא היתה מתקיימת נבואת אוריה אז לא הייתה מתקיימת נבואת זכריה? הרי אם היו כולם חוזרים בתשובה בשלמות אז הייתה באה הגאולה השלמה (באחישנה) וממילא היתה נבואת זכריה מתקיימת בלי נבואת אוריה? לכן הביאו דווקא את אוריה כעד, כיון שאוריה נהרג, לעומת מיכה שלא הרגוהו (ראה ירמיהו כו); שבזה בא הנביא לרמוז שאמנם הגאולה יכולה להגיע גם בדרך ראויה וטובה, אולם אם חוטאים ומשחיתים דרכם אז אין ברירה והגאולה תבוא מתוך צרות. לכן העד הוא אוריה שאותו הרגו על נבואתו, שחטאו בזה (בין אדם לחברו ובין אדם למקום) במקום לשוב בתשובה, ולכן הוא העד שמעיד על החלק של החורבן, אבל זה רק בשל שהם חוטאים ולא שבים בתשובה (על אף שה' מזהירם ושולח נביאים להזהירם), ולכן אין ברירה אלא להביא גאולה מתוך חורבן. אמנם נראה שיש להבין זאת, שמביא דווקא את אוריה ולא מיכה, כדי לרמז על הפס' שבירמיהו שבהם נאמר על אוריה שניבא, ועל הפס' ההם נאמר בחז"ל: 'זקנים אומרים (דברים כא) "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", כהנים אומרים (שם) "כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ה'" וגו', ורוח הקדש אומרת (שם) "ונכפר להם הדם"; ג' דברים, מי שאמר זה לא אמר זה. ... כיוצא בדבר אתה אומר: (ירמיהו כו) "מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיה מלך יהודה". ומה היה מתנבא? (שם) "ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער ההמת המיתוהו חזקיה מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את ה' ויחל את פני ה' וינחם ה' על הרעה אשר דבר עליהם ואנחנו עושים רעה גדולה על נפשותינו" אומרים כשרים שבהם. רשעים שבהן אמרו: (שם) "וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריה בן שמעיהו מקרית היערים ויתנבא על הארץ הזאת ועל העיר הזאת ככל דברי ירמיהו [וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל העם את דבריו ויבקש המלך המיתו] וישמע אוריהו וירא ויברח ויבא מצרים וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים [אל נתן בן עכבור ואנשים אתו אל מצרים ויוציאו את אוריהו ממצרים] ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב [וישלך את נבלתו אל קברי בני העם]", אמרו: כשם שאוריהו נתנבא ונהרג כך ירמיהו חייב ליהרג, שנאמר (שם) "אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו", כל פרשה זו ערובי דברים, מי שאמר זה לא אמר זה' (תוספתא סוטה ט,ה). שבפס' יש ערבוב דברים, ומי שקורא אותם ולא מעיין היטב לא מבין מה נאמר כאן שנראה כסותר את עצמו. לכן הביאו דווקא את אוריה שנלמד כאן על קשרו במיכה, ונאמר בערבוב, שבכך בא לרמז שהחורבן קשור בגאולה, שזה מעורבב בזה, שמתוך המכה צומחת הישועה, ולכן דווקא החורבן הוא היסוד לגאולה, שאוריה הוא היסוד לזכריה (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה', תמוז-אב, 'התעניות ייהפכו לימים טובים').