'אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גבור דכתיב (שמות מ, יט) "ויפרוש את האהל על המשכן", ואמר מר: משה רבינו פרסו, וכתיב (שמות כו, טז) "עשר אמות ארך הקרש" וגו'. אימא דאריך וקטין? אלא מן הדין קרא דכתיב (דברים ט, יז) "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם", ותניא: הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה. עשיר - "פסל לך" פסולתן שלך יהא. חכם - רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים". עניו דכתיב (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד"' (נדרים לח,א). בדומה לזה מובא בשבת, אלא ששם מופיע בעל קומה במקום עניו: 'דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה' (שבת צב,א). בפשטות נראה שצ"ל ששתי הגמרות שלימות זו את זו, שכך יוצא שצריך גם בעל קומה וגם עניו (אולם מדוע החסירו דבר אחד?). אמנם אפשר שאלו שתי גרסאות שהיו, ולכן כאן הובא כך וכאן כך (כעין מחלוקת סוגיות מה הועבר במסורת). או שבנדרים זה ר"י, ובשבת זה שיטה של אמורא אחר. אולם יותר נראה שזה מברר את זה, שמדובר על אדם שעניו מצד מראהו, שהוא בעל קומה ונראה חשוב, ולכן מכבדים אותו גם בלא שמכירים אותו (שלא מכירים שהוא עשיר וכו'), אולם הוא בעל ענוה ולכן לא מתגאה בכך; ממילא שני הדברים זה עניין אחד. אולם אולי אפשר שיש דרגות בהשראת שכינה, שכדי להגיע להשראת שכינה צריך להיות בעל קומה, אמנם צריך גם ענוה כיון שזה דבר בסיסי בשביל השראת השכינה, וכן בגאוה השכינה בורחת ממנו, כי ה' לא נמצא איתו ('אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תקרי אותו, אלא אתו לא אוכל'. סוטה ה,א; ראה שם עוד.) אבל לזה מספיק ענוה רגילה, ואז השכינה שורה עליו. אבל כדי להגיע לדרגה גבוה יותר שה' כביכול בעצמו מתערב לתת לו השראת שכינה, בזה צריך ענוה גדולה ביותר, ועליה נאמר שצריך ענוה (בנדרים), ובזה פחות חשוב עניין הקומה כי בשל הענוה המרובה ה' בוחר בו במיוחד; להבדיל מהשראת שכינה רגילה שזה בשל היותו חלק מבנ"י ולכן אז קומתו גורמת להיותו חשוב ולכן רואים בו אנשים כדמות מיוחדת, ולכן ראוי להשרות עליו שכינה בשל מעלת בנ"י וחשיבותם. זהו אולי דיוק בדברי הגמ' שבנדרים זה 'הקב"ה משרה שכינתו', ובשבת זה 'השכינה שורה' כעין באופן טבעי בשביל מעלת בנ"י. או אולי, כדי לקבל שכינה שיש לו רוה"ק בזה צריך להיות עניו גדול ופחות חשוב המראה, כי יפנו אליו מי שרוצה, ומי שלא נראה בעיניו לא ילך אליו; אבל להיות שליח מה' שבזה הוא מדבר לכולם, צריך להיות בעל קומה כדי שיראו ממנו וישמעו לו, ולא יזלזלו בדבריו (ואצלו מספיקה ענוה רגילה). לכן בשבת דובר על משה, שהוא דיבר הרבה בשם ה' לכלל ישראל, ולכן נאמר בעל קומה שבזה ראוי לדבר לבנ"י. לכן גם קודם דובר על עבודת הלוים או הארון (שלמדו להוצאת שבת) שזהו עבודה בשם כלל בנ"י. לעומת זאת בנדרים דובר על כלל הנביאים שזכו להשראת שכינה, שרוב הנביאים לא דיברו לכלל ישראל (שהיו המוני "בני נביאים") ולכן מובא שם 'אמר ר' יוחנן: כל הנביאים עשירים היו' וכו', שאמנם לומד זאת מנביאים שדיברו לישראל ואף נכתבו לדורות, אולם התכוון ללמוד מהם לכל הנביאים כולם (כמו שמדגיש 'כל הנביאים', וכך גם למדו קודם ממשה על מה היה בשאר הנביאים), ואף קודם דובר על תורה, שיש הרבה מלמדי תורה בישראל שלא נעשו גדולי דור אלא רק לימדו למקומם ולא לכלל ישראל. אולי אפשר גם שבנדרים בדבר של 'גבור' ראו שזה כולל גם בעל קומה, שזה חלק בדמות של גיבור, ובשבת ראו את הענוה כחלק מגבור שזה כולל גבורה פיזית וגבורה רוחנית שהוא כובש את יצרו ולא מתגאה (או כחלק מחכם שהכוונה לחכם וצדיק, כמו בהגדה של פסח, ולכן כולל שהוא עניו). נראה שיסוד השראת השכינה היא מכח התורה שמחברת לה', ולכן רמוז במעלותיו של הראוי להשראת שכינה, על התורה. חכם זה כנגד בראשית, שחכם בחז"ל הכוונה לחכם שהוא גם צדיק (כמו בהגדה של פסח), שזהו כבראשית שהוא ספרם של האבות הקדושים; או כרמז שחכמת התורה נמצאת אצלנו בזכות האבות, ולכן חכם קשור בכח האבות. גבור כנגד ספר שמות, בו התגלה גבורתו של הקב"ה ביציאת מצרים. עשיר כנגד ספר ויקרא שהמשכן בו מקריבים קרבנות הוקם מממונם של ישראל והיו בו כלי זהב יקרים (מנורה וכדו'). בעל קומה כנגד ספר במדבר, שזהו סיפור מעשיהם של בנ"י, וייעוד בנ"י זה להשפיע במעשינו על כלל העולם, ולכן זה כבעל קומה שעושה רושם על אחרים. עניו כנגד ספר דברים, שזהו הספר של דברי משה שהיה  עניו, "והאיש משה ענו [עניו] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג).