"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה” וגו' (ויקרא כג,טו). ספירת העומר נעשית בין פסח לשבועות כביטוי לציפיה למתן תורה, כמו שמסביר ספר החינוך (מצוה שו). בנוסף זה גם מבטא שאנו באים לרומם את כל העולם כולו לה', להתרומם מהבהמי לאנושי, להפוך ממאכל בהמה (מנחת העומר [משעורים] בתחילת הספירה) למאכל אדם (שתי הלחם [מחיטה] בשבועות), ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' ניסן 'ספירת העומר מדוע לעומר?' למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א (וכן ב'הקדושה והטהרה' – 'מצות ספירת העומר'). נראה להוסיף כהמשך לזה, שהנה ספירת העומר זה הזמן בין פסח לשבועות, ומובא בחז”ל על הזמן הזה ביציאת מצרים: 'ד"א "כי חולת אהבה אני" (שם), א"ר לוי: לבן מלך שעמד מחליו, א' פידגוגו: ילך לו לאסכלי. אמ' המלך: עדיין לא בא זיוו של בני מחליו והוא הולך לו לאיסכלי?! אלא יתעדן בני שנים שלשה חדשים במאכל ובמשתה, ואחר כך הוא הולך לאסכלי. כך כיון שיצאו ישר' ממצרים היו ראויין לקבל את התורה, והיו בהם בעלי מומין משיעבוד טיט ולבינים; אמ' הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בניי משיעבו' טיט ולבינים והן מקבלין את התורה?! אלא יתעדנו בניי שנים שלשה חדשים בבאר ובמן ובשליו, ואחר כך מקבלין את התורה. אמתיי? "בחדש השלישי" (שמות יט,א)' (פסיקתא דר"כ יב,ג). יוצא שהזמן שהיה בין פסח ושבועות נועד לרפואה – להשלים את גוף האדם לשלמות משעבוד מצרים. ממילא נראה שכך גם בספירת העומר אצלנו (שזה כדימוי למה שהיה ביציאת מצרים) יש בזה ביטוי לומר שהגשמי צריך להיות שלם, שיש להיות גשמי שלם ואת כולו להעלות לקדושה (ולא לברוח או להתעלם מהגשמי, אלא להעלותו ולתקנו), שזהו התורה בשלמותה בגדולתה האמתית. אולי לכן מתחיל במנחת העומר שהוא מאכל בהמה כרמז לחיסרון באדם, שאין גופו בשלמות כאדם במעלתו, ומסתיים בשתי הלחם שהוא מאכל אדם, כביטוי לאדם בשלמותו, על כל חלקיו שמרמזים על הקדושה ומשפיעים (רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה ל"ת), שכך מתקנים את העולם באמת השלמה. (אולי לכן מתחילים לספור מיום המחרת של יציאת ממצרים, כי לבטא שאנו כבר לא תחת ידם שיכלו להזיקנו, שכשמיהרו לשלח את ישראל יכול להיות שדחפום וכדו', ובכ"א היה בידם להזיקנו כיון שהיינו איתם עדיין, לכן מתחילים לספור כנגד זמן שלמות הגוף בלי נזק מהמצרים מהיום שכבר לא היינו כלל במצרים). זהו שבועות זמן מתן תורה, שכל המציאות עלתה, שהכל התקדש, שלכן הגוף התקדש עד שלא היה בו מיתה: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). אולי זה מתבטא שמתחילים להתקשר לקדושה בפסח, שזה כנגד מכת בכורות בליל הסדר, שאז אמנם ה' ירד להכות את מצרים, אבל בנ"י היו בבתים כך שלא ראו את גילוי ה' (ואף היה בזה עניין של חסרון גשמי – מיתה למצרים), לעומת זאת במתן תורה כל העם ראה את ירידת השכינה בהר סיני, כך שהיה בזה גילוי שלם יותר של חיבור לקדושה (ואף היה בזה תיקון לגוף, שמי שעדיין היה פגום התרפא ['בשעה שיצאו ישר' ממצרים ביקש ליתן להם התורה, והיו בתוכן סומין חיגרים חרשים. א' הקב"ה: התורה כולה שלימה, שנ' "תורת ה' תמימה" (תהלים יט:ח), נותן אותה לדור הזה שיש בהם בעלי מומין?! ואם נמתין עד שיעמדו בניהם, אני מאחר בשמחתה של תורה! מה עשה הקב"ה? ריפא אותם ואחר כך נתן להם את התורה' וכו'. פסיקתא דר"כ יב,יט]). לכן גם משה שהוריד את התורה (וכן המשיך לקבל וללמד אותה במדבר) היה שלם בגופו: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים לד,ז), שכך התורה מתגלה בשלמותה ומתקנת את כל העולם בשיא השלמות. (אולי לכן מביאים בשבועות שלמי ציבור, כרמז שיש שלמות בכל, גם בגשמי [שזהו שלמים מלשון שלמות], ויחד עם זה זה ק"ק, שהכל מתקדש לה' בשלמות). אולי לכן פרשת המועדות (ויקרא כג) נאמרה לאחר הקרבנות הפסולים בשל פגם בגופם (שם כב) וכן שהכהנים בעלי מומים פסולים להקריב (שם כא), כרמז שכך אין שלמות חיבור לקדושה. אולי לכן באמצע המועדות לאחר שבועות נאמר "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (שם כג,כב), ולמדו מזה בספרא, והביא זאת רש"י: 'אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו'. שאולי בא לרמז בעומק (מעבר לפשט שמראה את מעלת מתנות עניים) שעני בדר"כ הוא בעל מום גופני שלכן לא יכול לעבוד וכך מגיע לידי עניות שצריך לעזור לו, לכן עליך לדאוג לו כעין להשלים את גופו – את החסר בו, ולכן זהו כקרבנות, ששלמות הגשמי שמתגלה בקודש זהו הקדושה הגדולה ביותר, שמתקרב בזה כהקרבת קרבן לה'; וזה סמוך לפסח ושבועות כשספירת העומר באמצע, שזהו קשור לשלמות הגשמית בתיקונה וקידושה כמו שאמרנו קודם, שזהו מעלת התורה בשלמות הגבוה והשלמה ביותר. אולי לכן בספירת העומר מתו תלמידי ר"ע: 'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה; והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). כאן נאמר שלא נהגו כבוד זה בזה, שזה המעשה שנראה לעין כל, אולם נראה שבמדרש מופיע עומק של הדבר בדברי ר"ע: 'אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו' (ב"ר סא,ג), שאולי בזה מגלה מדוע מתו, שזה בשל שהיתה עיניהם צרה, שהיה כעין פגם באיבר – בעין, שבמקום לקדשו קלקלוהו, ולכן בספירת העומר שזהו זמן של תיקון הגשמי – כל האדם, בו עלה נגדם הקטרוג שהם ההיפך מזה, וממילא אינם ראוים להביא תורה לעולם. נראה שזה קשור למרד בר כוכבא (כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל', שע"פ אגרת ר"ש גאון משמע שמתו בשמד, ושכנראה זה היה כחלק מהגזרות בעקבות מרד בר כוכבא), שגם שם לימדו את בר כוכבא שלא לפגום בגוף, כי הוא ראוי לקדושה: 'והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין? אמר להן: וכי היאך איפשר לבדקן? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארץ מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך' (יר' תענית ד,ה). שהקדושה מתגלה דווקא דרך השלמות, בגוף שלם ובריא ולא כשפגום שזה מחסיר בכח הקדושה. אולי לכן אמרו לו שבמקום זה יעקרו עץ, כרמז לכח גופני המגלה בקדושה בשלמות ולכן עוקר את כח עץ הדעת. וזה קשור אליו במיוחד כי ראו בו משיח: 'ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא' (שם), ולכן ראוי להתגלות בקדושה שלמה של קידוש כל הגשמי. אולם בסוף בר כוכבא השליט את הגשמי וניתקו מקדושה, כמו שמסופר שאמר ביציאתו לקרב: 'וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף' (שם), שניתק בין הגשמי לקדושה, וככה ודאי שלא יכול להשליט את הקדושה, ולכן בסוף נפל. נראה שהוא הושפע מהאוירה הכללית שהייתה, שלכן העיז לומר כך, שאולי זהו גם חטאם של תלמידי ר"ע הראשונים שניתקו את הקדושה מהגשמי בשלמותו (ולכן בא לידי ביטוי שחטאו בצרות עין), והם השפיעו \ הושפעו מהאוירה הכללית של ניתוק, ולכן הזמן  והגילוי של כח המשיח בא והתהפך לרעה. אולי לכן מתו באסכרא, שזהו 'אסכרה (פירוש חולי חונק)' (שו"ע קעט,ו), כרמז לניתוק הרוח מהגשמי (ולכן כעין הרוח מתנתקת מהגוף, שלא יכול לנשום אויר). אולי זה מה שבאו חז"ל ללמד בסיפור על תלמיד ר"ע שכמעט מת כי לא נכנסו לבקרו: 'מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו; ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה. א"ל: רבי, החייתני' וכו' (נדרים מ,א). שזה בא לרמז על חטאם של תלמידי ר"ע הראשונים, שלא ראו בגוף הגשמי דבר ערך גדול של קדושה, ולכן לא הלכו לבקרו ולדאוג לגופו (ור"ע ניקה וכך החייהו, אולי הניקוי עזר לו לנשום שלא כקודם שהיה מחניק מהאבק [שלכן טאטא ושפך מים, שכך האבק לא עולה באויר], שזה מרמז על סיבת עונשם – מיתת תלמידי ר"ע בחנק ממחלה). לכן עונשם היה דווקא בספירת העומר שבו ביטוי להתחזקות הגשמי וחיבורו לקדושה.