'אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח. והיכא מנח ליה? רב אחא בריה דרבא אמר: מימין; רב שמואל מדפתי אמר: משמאל. והילכתא משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין' (שבת כב,א). להלכה נקבע שהחנוכיה מונחת מצד שמאל של הפתח, שכך האדם מוקף במצוות כשנכנס לביתו. נראה שמעבר לעניין הפשוט שבכך הוא מוקף במצוות, יש גם עניין כעין רמז שהחנוכיה קשורה לבית ולמזוזה של הבית (שעיקר המצווה היא הדלקה לכל בני המשפחה הנמצאים בבית: 'ת"ר: מצות חנוכה נר איש וביתו' וכו' [שם כא,ב]. ואף יש דעות שמי שאין לו בית אינו מדליק חנוכיה כיון שהמצווה נתקנה לבית. ובנוסף יש קשר למזוזה שלכן שתיהן משלימות זו את זו בהקפתו במצוות). החנוכיה מאירה בקדושה את הבית, ולכן היא כמו משלימה את המזוזה שמראה על גילוי ה' בבית (שמראה שזה בית שמקיימים בו את דבר ה'). לכן יש כעין דימוי למזוזה, שעליה נאמר שהיא מגינה (ע"ז יא,א. יר' פאה א,א), וכך גם בחנוכה ה' הגן עלינו וניצלנו וזה מסומל בחנוכיה. נראה שהבית הוא עניין עקרוני, כיון שהמרד החל ע"י מתתיהו ובניו, שהעזו לצאת להילחם נגד היוונים בזכות החינוך שקיבלו בבית, שגדלו והתחנכו על ברכי התורה, ולכן היה להם אומץ לצאת להילחם על התורה, מכח החיבור לתורה. בנוסף זהו מקור הניצחון כמו שנראה שמרומז בדוד המלך: '"הוא עדינו העצני" – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. "על שמונה מאות חלל בפעם אחת" – שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת, והיה מתאנח על מאתים, דכתיב (דברים לב, ל) "איכה ירדף אחד אלף”. יצתה בת קול ואמרה (מלכים א טו, ה) "רק בדבר אוריה החתי“' (מו"ק טז,ב). הפס' קוראו "עדינו העצני" כשם אחד, שיש קשר ביניהם, שאותו הכח של התורה, הוא הכח שעמד לו במלחמותיו להתחזק על אויביו, שיפיל מהם כמעט אלף (שזהו כמעט כברכת התורה שיפילו אלף [ומה שלא הפיל אלף זה משום חטא אוריה החיתי כמו שאומרת הגמ']), שכך גם לחשמונאים (שהיו מלכות כעין דוד) עמדה להם כח התורה להילחם ולנצח את היוונים הרבים והגיבורים. (כמו כן נדרש על הנאמר ע”י דוד בתהלים: 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה – שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה' [מכות י,א], שזה חל גם על הכח של הלוחמים עצמם, שהיו מנצחים בשל שלמדו תורה בעצמם בשערי ירושלים, שזה עמד להם לזכות לנצחון). לכן מודגש בגמ': 'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול; ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת כא,ב). שלא נאמר בברייתא סתם 'וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום' אלא 'בית חשמונאי', שיש דגש על הבית, שממנו ינקו קדושה והיו ראויים לנצח בנס (אמנם בהמשך הדורות התדרדרו ונעשו צדוקים, אבל בתחילה זכו לניצחון מכח התורה). לכן מודגש שהיה הפך חתום בחותמו של כה"ג, שמה זה משנה מי היה חתום עליו? אלא בא להדגיש את הגילוי של מתתיהו הכה"ג, שהוא השורש לניצחון, שהוא השפיע בביתו חינוך לתורה וקדושה (שהרי בנס הנרות מתבטא נס הניצחון, שלכן חוגגים את חנוכה – על נס הניצחון, שהרי אין קובעים חג על נס למצווה [המהר"ל נר מצוה ב'], ולכן מתאים שיתגלה בנס המנורה השורש של מתתיהו לניצחון). לכן גם התגלה הנס בהדלקת המנורה, שנרותיה מכוונים לקה"ק, לשכינה ולתורה שבארון ('דתניא: (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו" מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה' [מגילה כא,ב]). כך החנוכיה והמזוזה משני צדדי הפתח, שמקיפים את הפתח ומשפיעים לעטוף את האדם בקדושה, שמשפיעים לבית קדושה, כעין חיבור לבית דרך החנוכיה עד קדושת המנורה שבמקדש, להביא אור קדושה ותורה, להביא אור לחינוך לקדושה – לתורה ומצוות (ובזה גם להביא להגנה, כמו המזוזה, שכך גם המנורה מכוונת לשכינה, שהולכת עמנו ומצילה אותנו מצרות). נראה שזהו עומק דברי חז"ל על החנוכיה, כמו שמסביר הרמב”ן את הדרשה: ' … וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה (טו ו): 'אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם "אל מול פני המנורה יאירו”, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'. והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו' (רמב"ן. במדבר ח,ב). שלכאורה לא מובן מה התשובה הזו, הרי אהרן מדבר על העבודה במקדש, וה' עונה לו על מצווה שקיימת כזכר לנעשה נס במקדש? אלא נראה שיש בזה עומק גדול, שכשאנו מדליקים חנוכיה יש בזה חיבור בשורשו העמוק עד עבודת הדלקת המנורה, חיבור ששואבים ממנו קדושה עליונה כעין כח מהמנורה שבמקדש, שזה משפיע להאיר את העולם בקדושה, כמו שנעשה במקדש. שכך במנורת המקדש היא האירה לחוץ: 'אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהייתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה. לכך נאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית"' (תנחומא "תצוה" סימן ג), וכך החנוכיה מאירה כלפי חוץ: ת"ר: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ' (שבת כא,ב), שמאירות בקדושה החוצה להביא אור תורה ומצוות, וקדושה גדולה לעולם, שמאיר מטומאה ומציל מהצרות. אולי זהו שהגמ' מביאה באמצע ענייני חנוכה: 'ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב (בראשית לז, כד) "והבור רק אין בו מים"? ממשמע שנא' "והבור רק", איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל "אין בו מים"? - מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו' (שבת כב,א). שבפשטות זה הובא בשל שקודם נאמר על חנוכה דבר בשמו: 'אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, כסוכה וכמבוי' (שם כא,ב-כב,א), ולכן עכשיו מביאים עוד דבר בשמו. אולם נראה שיש כאן עקרון דומה המתגלה בחנוכה, שקודם אמר שחנוכה זה כמו דין שבת וסוכה; בסוכה יש חיבור לשכינה (שהיא כנגד ענני הכבוד, וכן בסוכה יושבים בצל השכינה), וגם שבת זה גילוי שכינה שאנו מגלים שה' הוא האלקים שברא את העולם (והשבת היא דוגמה שלעתיד לבא, שאז תהיה השראת שכינה בשלמות), וכך גם בחנוכה יש גילוי שכינה, שהוא קשור למנורה שמאירה ומגלה שכינה (שמכוונת לשכינה). לכן מביאים מיד אח"כ על יוסף בבור, שיש בזה כדרש שבבור "אין בו מים" שזהו משל לתורה שנמשלה למים (ב"ק פב,א), ולכן יש בו 'נחשים ועקרבים' כרמז למזיקים – פיזיים ורוחניים. כל זה היה בבור, שבבור יש חושך, שכך בריחוק מאור תורה (שהתורה נמשלה לנר ואור: "כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]), באים נזקים רוחניים וגשמיים. לכן התיקון לזה הוא ריבוי אור תורה, שזה בא לידי גילוי בחנוכיה, שקשור להצלה מנזק, ויש בו הארת אור תו"מ, הבאת קדושה כעין בחיבור לשורש המנורה המאירה ומחברת לשכינה, שלכן זהו כשבת וסוכות. כך זהו הגילוי בחנוכה בעניין הבית (שהוא היסוד של מצוות חנוכיה), כרמז לבית של קדושה, תורה ומצוות של מתתיהו, שעבד גם ככה"ג בבית המקדש (שהוא כאחראי על כל המקדש) והאיר קדושה לעולם, וכך הביא גם את הארת השכינה מהבית – בית המקדש, גם לביתו שלו, ומזה (בעקבות חנוכה, נעשה בהדלקת החנוכיה) הארה לכל הדורות (בחיבור למנורה).