"הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם, רַק לִמְשׁךְ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי... כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי. שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם... אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלּא לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת שֶׁלּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם כִּי לא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם".

(שיחות הר"ן, סימן נא)

אחד הדברים שהיה חשוב לרבי נחמן ללמד את תלמידיו הוא שלא ייתנו לעולם הזה להטעות אותם - "כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי".

הנשמה נשלחה לעולם הזה מגובהי מרומים, ונאלצה להתלבש בגוף גשמי מלא יצרים ותאוות. העולם הזה מתעתע מאוד וגורם לאדם להרגיש שזו המציאות האמיתית, למרות שאין באמת מה לצפות ממנו. חלק ניכר מצרות האנושות, נובעות מהמחשבה שהעולם הזה הוא מקומנו האמיתי.

אומר לנו רבי נחמן שאחת הסיבות שגורמת לנו לטעות בהבנת מהות העולם הזה ובתכליתו היא כאשר האדם הולך אחר שכלו וחוכמתו (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, יב): "כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵך אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ יוּכַל לִפּל בְּטָעוּתִים וּמִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים וְלָבוֹא לִידֵי רָעוֹת גְּדוֹלוֹת, חַס וְשָׁלוֹם. וְיֵשׁ שֶׁקִּלְקְלוּ הַרְבֵּה כְּגוֹן הָרְשָׁעִים הַגְּדוֹלִים מְאד הַמְפֻרְסָמִים, שֶׁהִטְעוּ אֶת הָעוֹלָם וְהַכּל הָיָה עַל יְדֵי חָכְמָתָם וְשִׂכְלָם. וְעִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא רַק לֵילֵך בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת".

רבי נחמן מעמיד את ההליכה אחר השכל מול ה"תמימות והפשיטות", כשטענתו היא - שה"כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵך אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ יוּכַל לִפּל בְּטָעוּתִים וּמִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים וְלָבוֹא לִידֵי רָעוֹת גְּדוֹלוֹת". מדובר בטענה מפתיעה מול האמון הגדול שרוחשים בני האדם לשכל, ובמיוחד בתקופתו של רבי נחמן. אולם רבי נחמן מצידו מדבר על דרך אחרת - דרך היהדות שעיקרה "בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת". במקום נקודת המשען שהשכל מעניק לנו, מניח רבי נחמן את נקודת המשען בליבו של היהודי, לב שאיננו פוזל הצידה, ונקודת המשען שלו איננה חיצונית, אלא פנימית - בלב.

וממשיך ומעמיק רבי נחמן ואומר (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, כא, יא): "כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִים וְהַגָּלוּת אֵינוֹ אֶלָּא לְפִי עֵרֶךְ חֶסְרוֹן הַדַּעַת, וּכְשֶׁנִּשְׁלָם הַדַּעַת אֲזַי נִשְׁלָם כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת... וְעִקַּר הַחַיִּים נִצְחִיִּים יִהְיֶה לֶעָתִיד מֵחֲמַת הַדַּעַת שֶׁיִּרְבֶּה הַדַּעַת שֶׁיֵּדְעוּ הַכּל אֶת ה', וְעַל יְדֵי הַדַּעַת יֻכְלְלוּ בְּאַחְדוּתוֹ".

הדעת היא השלמה חשובה לחכמה. בחוכמה כשלעצמה יש משהו מעקר ומנכר. באמצעותה אני מתבונן תמיד מבחוץ, בשונה מן הדעת המבטאת התחברות והתגלות, המאפשרות לתפוס את הנקודה הפנימית. הדעת היא ידיעת הדבר באופן ממשי מבפנים.

רבי נחמן מתאר את הנצחיות כתלויה בדעת. מדרגה שמשמעותה היא ידיעה חושית, פנימית, של הנוכחות האלוקית שבהוויה. ככל שתודעת האדם מתרחבת, ה'אני' שלו מתמוסס בתוך התודעה האלוקית, ובמקביל מתפשטת יכולתו להרגיש אחדות וקרבה עם אחרים.

בשביל לגעת ב"אין", חייבים להשתחרר מן ה"יש". בשביל להמשיך שפע מן הנעלם אל הגלוי, חייבים להתנתק מכבלי התודעה, התובנה וההכרה. עולם החכמה גבוה הוא מאד, אולם עדיין שייך הוא לעולם ה"יש", ובכדי לטפס מן ה"יש" אל ה"אין", חייבים לוותר על הידיעה, על התובנה, על המחשבה שיש ביכולתנו להבין...

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מהספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק א"

מהספר: "שולחן השבת עם רבי נחמן" - משה רט, אליהו טייב

הרב איתמר אלדר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי" של ישיבת הר עציון - http://etzion.org.il/he/home

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה – לעומק תורותיו של רבי נחמן"