"אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, לְבַסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כו): 'וְאֵשֶׁת אִישׁ, נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד'... הִיא תְּצוּדֶנּוּ לְדִינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם"

(מסכת סוטה, דף ד, עמוד ב)

אומר לנו רבי יוחנן שכל מי שיש בו גסות רוח לבסוף נכשל באשת איש. לכאורה מה הקשר, מדוע דווקא מידה זו של גסות רוח/גאווה מובילה את האדם לחטא נורא זה, כיצד הגאווה מולידה איסור זה? אלא שכאן יש לימוד גדול על כוחות הנפש שבאדם (כמובן לצד השלילי).

הגאה הוא אדם המפריד את עצמו במחשבתו משאר בני האדם, הוא מסתכל על כולם "מלמעלה" הוא אינו רואה את עצמו כשווה בין שווים אלא הוא נמצא מעבר אחד ושאר העולם בעבר השני. ולכן לאדם כזה אין כלל מושג מה זה "אשת רעהו", אין דבר השייך לזולתו הוא נמצא במרכז והכל שלו. אדם כזה חי בהרגשה שכל העולם נברא לו ובשבילו והרצונות שלו חייבים להתממש אפילו במחיר דריסת האחר, הוא פשוט לא רואה את האחר שיסבול מהמעשים שלו, הוא מרוכז מדאי בעצמו וברצונותיו שחייבים להתממש דרך העולם שנברא בשבילו.

כך מבאר לנו המהר"ל את דברי רבי יוחנן (נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ד):

"מה שאמר... כל מי שיש בו גסות רוח לבסוף נכשל באשת איש... כי מי שיש בו גסות רוח הוא לעצמו, ואינו מדמה עצמו לשאר בני אדם... ומדמה עצמו במדרגה עליונה... על זה אמר שסופו נכשל באשת איש, כי עבירה גוררת עבירה, כי כאשר בדעתו שאינו משותף עם אחרים, גובר חטא זה עד שנכשל באשת איש... שאינו רואה בעצמו שהיא אשת רעהו, רק כאילו לא היה רעהו כלל ויכשל באשת איש".

גם "הכלי יקר" מסביר לנו את הסכנות שבמידת הגאווה (כלי יקר, במדבר טז, ד):

"וטעמו של דבר נראה, לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים, אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו... כי כל מי שמתגאה הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו לכבוש את הכל תחת ידו, כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג, עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו, וירצה לכבוש תחת ידיו".

אדם כזה שהגאווה והגסות רוח מנהלים את חייו - הוא "מסוכן לציבור", כיוון שאת כל אשר ירצה הוא ינסה להשיג, רואה הוא רק את צרכי עצמו ולא את צרכי זולתו, ומכאן כמו שממשיכה הגמרא ואומרת: "הִיא תְּצוּדֶנּוּ לְדִינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם" - הדרך לגיהנום קצרה...

הרב ישי שלום, מהספר: "המהר"ל על התורה"