"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת... וְזֶהוּ (דְּבָרִים ל) : "וּמָל ה' אֶת לְבָבְך וְאֶת לְבַב זַרְעֲך"... וְהַזְּמַן הַמְּסֻגָּל לָזֶה הוּא חֹדֶשׁ אֱלוּל כִּי אֱלוּל רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֶת לְבָבְך וְאֶת לְבַב, הַיְנוּ שֶׁיָּמוּל ה' אֶת לְבָבוֹ"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', קמא)

עיני רבי נחמן צופיות למרחוק, מה יקרה בסוף? מה יהיה אחרי שנמות? הזמן שהתורה מדברת עליו הוא אלול-סוף שנה. לא לשווא דווקא אז ספרי החיים והמתים נפתחים לפני המקום. באותם רגעים של סוף, עוד בטרם התחלה, הכל מרגישים את הסופיות המרחפת מעל ראשינו, המחכה שם בסוף ובסבלנות רבה. הסוף ידוע. אך השאלה שרבי נחמן מביא לפתחנו היא "אִם יִזְכֶּה" האדם להגיע אל סוף זה מוכן.

מבטיחה התורה "וּמָל ה' אֶת לְבָבְך". בסוף הקליפות יפנו את מקומן לפנימי יותר, הסופי יפנה את מקומו לנצחי, בסוף תרגיש את כאב חטאיך, אך ממך מה יישאר?

השאלה הגדולה היא, כשאדם נפטר לעולמו מה נשאר אחריו? מי הולך אחריך, מי מקונן אחריך? איפה אתה חסר בעולם? אדם ששם את ליבו בכל מיני מקומות - אלה גם לבסוף יבכו אחריו, ילכו אחרי מיטתו, כל אותם רשמים שהוא עשה בעולם יבואו יבכו אחריו.

אומר לנו רבי נחמן: בכל מקרה ה' ימול את הלב, אך השאלה הגדולה היא האם תזכה להתעורר לדעת את זה לפני כן! אם תרגיש את זה לפני כן הרי שזכות גדולה היא זאת. בסוף בסוף מוכרח הוא הלב שיתעורר, מבטיחה התורה. אך אם תזכה, אומר לנו רבי נחמן, תעשה אתה לפני כן.              

זכות גדולה היא להרגיש את הכאב של המילה. הכאב הוא סימן של חיים, סימן לערנות. כאשר האדם מרוכז בעצמו הוא יחפש רק את העונג ויברח מן הכאב. אבל אם הכאב הוא אמיתי וסופו שיגיע בכל מקרה בסוף, אזי עדיף להרגיש אותו לפני שיהיה מאוחר מדי, כל עוד מתוך הקשבה לכאב ניתן עדיין לתקן.

צריך האדם לחשוב מה התכלית שלו בעולם. מה הוא עושה פה, שהיום הוא פה ומחר הוא בקבר. היחס הזה למיתה מבחינת המאמין הוא מקום של כח ולא מקום של חולשה. להיפך, המקום של החולשה נעוץ דווקא בתפיסה של "אני" המרוכז בעצמו ללא חלל למשהו אחר, שמפחד מן הכאב ובכך נמנע ממנו גם אם יש משהו ללמוד ממנו ולתקן. אבל אם אדם משחרר את האחיזה הזו, ויש לו חלל, כלומר יש מקום למשהו אחר ומעל כולם לקב"ה, לריבונו של עולם, הרי שיש לו לב פתוח וכוח לתקן.

בכל חטא ובכל עבירה יש קצת מטעם המוות, מעט מן הסופיות העתידה לבוא, מן החלל שאחריה ומן התחושה החלולה והריקה שבעקבותיה. עבירה כשמה כן היא, לשון עבר, מכיר האדם בה אחרי, כאשר הכל עבר ורק אז טועם בה את טעם המוות שגם הוא כולו עבר.

החכמה היא לדעת את זה לפני. כל כישלון של עבר הוא הזדמנות לתיקון בעתיד. לכן פותח רבי נחמן את התורה הנ"ל ב"אִם יִזְכֶּה" - לשון עתיד, כאשר כל כאבי העבר הופכים לזכות בעתיד. ולוואי שנזכה.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"